היא רוצה לדעת שיש עוד תקווה.
היא רוצה להאמין שמחר בבוקר תהיה לה סיבה,
לקום, לחייך ולשיר.
היא רוצה להגיד "איזה עולם נפלא".

מתעוררת כל בוקר בין שתע לעשר, שכולם כבר ערים ממזמן.
שותה את קפה הבוקר במירמור קל.
מעיפה מבט בשעון וחוזרת לישון, מקווה שעוד שעת שינה הכל ישתנה,
עוד שעת שינה אחת והיא תהיה שמחה, שמחה אבל לא מאושרת.

קמה מנסה לחייך לעולם, מצליחה לחשוף שיניים בחיוך מאולץ.
פוקחת עיניים עייפות וכבדות, שותה עוד כוס קפה עם סיגריה
מקומטת.
לוקחת עוגיה בצד, אחת כזו שהיא תצטער עליה במשך כל היום.

קמה, הולכת, מתלבשת.
מקווה שהיום לא יהיה כמו אתמול.

הולכת, מטיילת, רואה אנשים.
מחפשת בעיתונים במדור הדרושים... מקיפה, מסמנת.
רוצה למצוא משהו טוב, אך בסוף מתפשרת והולכת לעבוד במכולת
ברחוב ממול.

הולכת, בודקת, רואה אנשים עצובים.
יודעת שיש לאן לשאוף, יודעת שיש גם לאן לרדת.

שותה עוד כמה כוסות קפה בעבודה, מעשנת בהפסקות.
חושבת עדיין על העוגיה המיותרת.
ומשתדלת להיות סבלנית לאנשים שהולכים ובאים.

היא רק מתכנסת ומתבוננת.
פוחדת שאף אחד לא יבין, וכך היא חוזרת בערב לבית ריק ובודד.
בוהה בטלויזיה במבט מאיים, מזפזפת בכמה ערוצים  ומהר מאוד
מתייאשת.

היא נשכבת על הספה ונרדמת.

היא רוצה לדעת שיש עוד תקווה.
היא רוצה להאמין שמחר בבוקר תהיה לה סיבה,
לקום, לחייך ולשיר.
היא רוצה להגיד "איזה עולם נפלא".