מתגעגעת
עצובה גם כשכיף
עם אחרים אני לא מסוגלת מסתבר, נרתעת כל פעם שזה עלול להיות
עצובה, ממש עצובה, לא מצליחה להפרד מהעצב,
אבל כשאני עם בני אדם זה בסדר, צריך להעמיד פנים והחיוך
המזוייף
לפעמים, לשברירי שניות מתוקות
חיוך אמיתי
כנראה שלא רוצה, זוכרת יותר מדי טוב את
כל הצהרות הלתמיד, כל ההצהרות ההדדיות של האושר, ומציאת איש
הנפש, טירוף
והאהבה שלא נצחית, מסתבר.
כנראה שאם התקופה היא לא טובה עדיף להגיד למי שאוהבים
להתראות.
או אוליי שלום.



מעניין אם בבוקר משהו מזה ישמע קוהרנטי
לקחת את נוגדי הדיכאון או לא?
האם זה ימעיט מהכאב שקשור בו? או שאולי זה רק הוגן בגלל שחלק
מהכאב הזה אולי לא קשור בו, אלא בי,
זה אומר שאני צריכה לשקר לגוף שלי ולסמם אותו על מנת
להפסיק לאהוב אותו



לחיי האופטימיות,


כמו שאיש זקן וחביב, פרויד, אמר... מאזוכיזם נובע מהרס עצמי,
ואני מתחילה בגמילה..