"היא הביטה בו, זוכרת איך אהבה ללטף את האצבעות שלו, איך זה
היה מגרה אותה. לא שהיה צורך אז בגירויים רבים. הם בערו בתשוקה
זה אל זו."

המשפט הזה עשה לשרון משהו, העיר בה משהו. זיכרון.

הם היו אצל סבתא שלו, ישבו לאכול - היא והוא, הסבתא והדודה.
המתח המיני ששרר באוויר...התשוקה שגעשה בתוכה. תשוקה לפרטיות,
לאינטימיות, רק להיות איתו לבד ואף לו לרגע, רק נגיעה קלה
בגופו הזועק אליה...
אחרי שאכלו, המשיכו בשיחתם עם בלה ולאה. שרון הרגישה חלק
מהמשפחה. שררה אווירה נעימה, נינוחה. הדודה הייתה נחמדה ופתוחה
להפליא, חמה.
הם המשיכו לשוחח, כשלפתע משהו הרטיט את שרון, וחום עז התפשט
בירך שלה. הוא נגע בה. אפילו נגיעה קלה של האצבע שלו גרמה לה
לעונג ולתשוקה לבעור ולגעוש.
הם המשיכו לפטפט, כששלחה את ידה לעבר הברך שלו, ממקדת את
אצבעותיה במרכז, בנקודה מסויימת, ולאט לאט פותחת אותן באותו
הקצב. זה דגדג אותו קלות.  טוב, הוא לבש ג'ינס.
ידה עוד נותרה מונחת על רגלו, הוא אחז בה. רק אחז ופתאום היא
סמוקה, נרגשת... מחכה בציפייה למעשיו, בלהט. לאחר מכן שילב
אצבעותיו באצבעותיה. פשוט ישבו להם ככה. אף אחד לא ראה את
המתרחש מתחת לשולחן, מתחת לפני השטח. רק רואים אותם, חייכנים
בלי כל קשר לנושא השיחה. חייכניים ומנסים להתרכז בשיחה. הם
אחזו ידיים. גב היד שלה נוגע בירך שלו. הוא מלטף את ידה עם
האגודל שלו, מרגש אותה בכל פעם שהאצבע שלו נוגעת בחלקיק אחר
בעור. מחשמל.
הוא קירב את יד שמאל ואחז את ידה בשתי ידיו.
והם בשלהם...
לפעמים היו מסתכלים אחד על השניה ומצחקקים. צחקוק קל, בלי אף
קשר לשיחה עם בלה ולאה. מין צחקוק כזה, שרק הם ידעו ממה הוא
נובע, מה עומד מאחוריו. רק שניהם היו מודעים לתשוקה המטורפת
המשתוללת בקרבם. מאוהבים כל כך, נמשכים.

רועי נכנס לחדר בו לן באותו הלילה, שרון אחריו. הם היו לבד.
הוא נכנס לכמה דקות לשירותים הצפופים, לסדר את שיערו השחור
הקצרצר. שרון עמדה בפתח הכניסה לשירותים, המרחק שהפריד בינה
לבינו היה פחות מחצי מטר. היא דיברה בפלאפון עם חברה, בעודה
בוחנת את גופו החטוב...
ברגע שרועי סיים להסתדר, הסתובב, והיא הייתה מולו. לא זזה
ממקומה. רגליה לא נעו. עומדת כל כך קרוב אליו...
בעודה מחזיקה את הפלאפון, אמורה לדבר, נעתקה נשימתה... מקווה
שלא יבחין ברעד שעובר בה, הרעד הנובע מתשוקה כה עזה אליו.
רועי התקרב קצת... בטוח במעשיו. אוחז במותניה, מצמיד אותה
אליו, מאמץ אותה אל חיקו, מתבונן בה אך לרגע...
מנשק אותה.
זה לקח שניה. שניה אחת, ובאותה השניה נשבר ה'דיסטנס'. באותה
שניה משהו התפרץ בתוכה. חשה הקלה.
הדרך שבה נגע בה... הצמיד אותה אליו, אל גופו הרחב, המוצק,
הגברי... הקירבה המיוחלת הגיעה, על אף שנמשכה רק שבריר שניה.
אחרי הנשיקה הם המשיכו כאילו כלום. בכל זאת, היו צריכים כבר
לצאת מהחדר, חשו באי נעימות. הם שמחו שהדיסטנס שהיה - נשבר.

ואז, קצת אחרי חצות, הגיעו לביתה של שרון...
ומשם הסיפור התגלגל בקצב מהיר יותר, נחרט בזיכרון עמוק יותר,
נעים יותר...


הציטוט נלקח מהספר "התחלה חדשה" מאת ברברה דלינסקי.
מומלץ בחום.