הכאב בצלעות ובחזה היה כל כך חזק, שלא יכולתי לגעת בעצמי. העין
השמאלית שלי כל כך התנפחה, שלא יכולתי לפקוח אותה.
השפה התחתונה דיממה כל הזמן. ניגבתי אותה בכל כמה שניות עם
הכתף.
הייתי שבור. חטפתי היום כמו שלא חטפתי מעולם.
בועז נהג באוטו כמו משוגע. טסנו ברחובות השקטים של העיר בכזאת
מהירות, שלא יכולתי אפילו לקלוט איפה אנחנו.
הוא לקח פנייה אחת חדה מדי שמאלה, גלגלי האוטו חרקו בקול רם
כשהחלקנו על הכביש ופגוש הטנדר שלו העיף פח קטן, שעמד על
המדרכה, לכל הרוחות.
המשכנו לנסוע, כאילו כלום לא קרה. הוא רק ביקש שאני אדליק לו
עוד סיגריה. לקחתי אחת גם לי.
כשלקחתי את השאיפה הראשונה, הרגשתי איך הצלעות שלי כמעט
נשברות, מרוב הכאב.
בועז היה שיכור. הרחתי ממנו ריח חריף של קוניאק, או משהו כזה.
אבל הייתי כל כך עייף ושבור, שלא היה לי אכפת להתנגש איתו ביחד
באיזה עמוד חשמל.
הוא לקח פנייה חדה ימינה. הגלגלים חרקו על האספלט.
הרגשתי איך משהו קופץ מצד לצד בתא המטען.
"אמרתי לך, או לא?"
"לך תזדיין", מלמלתי בשקט.
"אתה פשוט מטומטם, דוד. הרי זה היה ברור מאליו. מה אתה חושב,
שהבחור פראייר? אין אנשים עד כדי כך מטומטמים."
שתקתי. כמובן שהוא צדק.
בועז לקח שכטה מהסיגריה והוציא את העשן מהנחיריים. "יש נייר
טואלט בתא המטען. כל הפרצוף שלך מטפטף. אין לי זין לנקות את
הריפוד אחר כך."
לקחתי את הנייר טואלט.
"למה התקשרת אליי, ולא לאחיך?"
"מה זה משנה עכשיו?"
"זה לא. אבל אם היית מתקשר רבע שעה מאוחר יותר, כבר לא הייתי
מסוגל לנהוג."
הוא סתם קשקש. בועז היה בחור ענק. דוב גריזלי, ששקל 130
קילוגרם. תמיד הוא קינא בי שאני יכול להשתכר ממשקה אחד והוא
צריך להוציא הון תועפות כדי "לתפוס ראש".
"לא בא לי לישון עכשיו", הוא אמר. "וגם לא נראה לי שאתה תצליח
להירדם. מה אתה אומר, רוצה לבוא להשחיל?"
"רעיון טוב."
"אתה מסוגל להחזיק סטקה בכלל?"
"אני לא נכה."
הוא צחק בקול הבס העמוק שלו.
"תסתכל על עצמך במראה."
"אני עדיין יכול לקרוע לך את הצורה."
"באמת... כבר שכחת איך הפסדת מאה שקל עם הדיבורים האלה?"
"אני מבטיח לך, שזה היה חד פעמי."
הוא רק צחק שוב בתשובה, זרק את הבדל של הסיגריה מהחלון ולקח
פניה חדה מדי לרחוב שלו.
נסענו בין השורות של המכוניות כל כך מהר, שאם מישהו היה יוצא
לכביש, היינו מפזרים אותו למיליוני רסיסים.
נכנסנו לחניה החשוכה של הבית שלו. למעשה, הוא לא היה ממש שלו.
בועז עדיין גר עם ההורים. מה שכן, הוא לקח את קומת המרתף והפך
אותה לדירת הרווקים הקטנה שלו.
ההישג הגדול ביותר של בועז, שבגללו מאוד הערכתי אותו, היה
שולחן הסנוקר שלו. כמובן שגם הוא מאוד התגאה בו. מי לא היה
מתגאה?
השולחן היה פשוט מציאה. קנייה של פעם בחיים.
לדוד של חבר שלו היה אולם סנוקר. מקום טוב, שולחנות חדשים,
מלצריות יפות, אבל מה? מעט לקוחות. הוא פשט את הרגל. בועז ניצל
את ההזדמנות והצליח לקנות את השולחן "שלנו" באלפיים שקל!
אם זה לא מחיר מציאה, אני לא יודע מה כן.
שולחן אנגלי חדש לא קונים כל יום באלפיים שקל. כמובן שכמעט
הרסנו את המרתף כשהכנסנו אותו פנימה, אבל היה כדאי.
הוא גם מאוד התאים שם, כי במרתף היה המון מקום.
מאז, אנחנו מכורים. "משחילים" כמעט כל יום אחרי העבודה.
ירדנו למרתף שלו. הוא הדליק את האור. היה בלגן נוראי סביב. על
השולחן היפה שלנו עמד בקבוק הקוניאק שלו. חצי ריק. כאב לי הגוף
לעמוד והתיישבתי על ערימה של בגדים מלוכלכים, שהייתה על הכסא
הסמוך.
הוא עלה למעלה במדרגות ואחרי דקה חזר עם בקבוק בירה ביד. הוא
שם אותו על קצה השולחן, לידי.
הצמדתי אותו לעין, בתקווה להוריד את הנפיחות, שבגללה לא ראיתי
כלום.
"בועז, זה חם, קיבינימאט...!"
"זה מה יש..."
"מה עשית, שמת את זה בשמש?"
"אני אשתה, אם אתה לא רוצה."
פתחתי את הבקבוק ולקחתי שלוק. הוא הדליק את הטלוויזיה. כרגיל,
על ערוץ הסרטים המצוירים. הוא כל הזמן ראה את הזבל הזה בלילה.
לבירה היה טעם זוועתי. אין דבר נורא יותר מבירה חמה. עדיף כבר
לשתות שתן.
"תגיד, גם בשתיים בלילה יש את הטמטום הזה?"
"זה היופי בערוץ הזה. עשרים וארבע שעות ביממה."
"ולא נמאס לך מזה כבר?"
"למה, זה לא מצחיק? דווקא אני די אוהב את זה."
"לא עדיף ערוץ האופנה? קצת בגדי ים? חזיות, תחתונים? או שבאגס
באני מחרמן אותך...?"
"לך, חפש... סתום עין. אתה גם כך בקושי רואה משהו. תשתה
ותשתוק."
הוא נראה מאוד מרוכז במה שקרה במסך.
שמתי את הבירה על הרצפה וניגשתי לשולחן. סילקתי משם את כל הזבל
שהוא השאיר שם. עטיפות של ממתקים, גרביים ועוד כל מיני בגדים.
לקחתי את המגש עם הכדורים והתחלתי להניח אותם בתוך המשולש שעל
השולחן.
לא היה לי שמץ של מושג איך אני הולך לקום בשש בבוקר ולעלות על
הטוסטוס שלי.

הכל התחיל לפני שלושה חודשים. הלכנו לאיזה פאב קטן, לשבת על
כמה בירות. חלקנו אחרי העבודה, וחלקנו אחרי יום מפרך של צפייה
בטלוויזיה ושל שינה.
אני הייתי מאלה שישנו וראו טלוויזיה כל היום, מרוב השעמום.
מובטל ועצלן.
היינו אני, מושיקו, בועז והחברה שלו, שהביאה איתה מישהי שראיתי
בפעם הראשונה.
לבחורה החדשה קראו אורלי. היא הייתה קצת נמוכה. היה לה שער
תלתלים ג'ינג'י וחיוך שלא ירד לה מהפנים.
אני ומושיקו ישר נדלקנו עליה. כל אחד מאיתנו ניסה את מזלו עם
בדיחות מתוחכמות, הלצות ועוד כל מיני שטויות. אני אפילו הזמנתי
אותה למשקה.
מושיקו רצה לעשות את זה, אבל הקדמתי אותו.
"תני לי. אני אשלם. לא, לא. זה בסדר. אל תדאגי. בפעם הבאה, את
תזמיני אותי."
לא כל כך הצלחתי להבין, מי משנינו הצליח איתה יותר.
באופן טבעי, במצבים האלה תמיד מתחילים לרדת אחד על השני. יעני,
אם אתה לא מצליח להראות שאתה יותר טוב מהיריב שלך, פשוט תראה
שהוא גרוע יותר ממך.
"מושיקו, מה עם סיגל, אתה עוד בקשר איתה?" זה היה מלוכלך, אני
יודע.
הוא הסתכל עליי, מופתע.
"איזה קשר? מה אתה מדבר שטויות. נפרדנו מזמן. חוץ מזה, היא
נסעה לאיטליה." ישר לאחר מכן, קיבלתי ממנו בעיטה מתחת לשולחן.
"אתם יודעים," הוא אמר. "דוידיל'ה שלנו עוד לא עזב את הקן. הוא
עדיין גר עם אמא ואבא. תגיד דוד, זה לא מעצבן אותך?"
טוב, הבאתי את זה על עצמי.
"אני מתכנן לעבור ממש בקרוב", עניתי  בחמיצות. "חוץ מזה, גם
בועז עדיין גר עם ההורים."
"כן, אבל לבועז יש קומה משלו. חדר השינה שלך צמוד לזה של
ההורים. תגיד לי, מה אתה עושה כשאתה מביא בחורה הביתה?"
כולם צחקו. גם אורלי. זאת בהחלט הייתה הרגשה מחורבנת. הוא קלט,
שפגע בנקודה רגישה. "הו, דוד, דוד, אתה גדול! כן, כן!
דוד? מי זה צועק שם בחדר? אמרתי לך לא להביא בחורות אחרי
שתיים-עשרה!"
הוא היה מאוד מרוצה מעצמו, כי הצליח שוב פעם להצחיק את כולם.
הפסדתי.
בדרך חזרה, נסענו בטנדר של בועז. אני ומושיקו ישבנו מאחורה
ואורלי בינינו. הוא פטפט איתה בעליזות.
"תעצור לי ברחוב הבא, בועז", היא אמרה.
"אז תגידי, אורלי, אולי תגידי לי את הטלפון שלך ונקפוץ מחר
לסרט ההוא. זה, שסיפרתי לך עליו."
"אני, בשמחה, אבל החבר שלי לא יאהב את זה."
פלטתי צחקוק קצר. לא הצלחתי להחזיק את עצמי.
"אהמ... אז לא, הא?" מושיקו גמגם.
האוטו עצר. "ביי לכם." היא פתחה את הדלת. "היה כיף."
"ביי, אורלי."
"לילה טוב!" אמרתי, מבסוט מהחיים.
נסענו משם. "מה אתה כל כך שמח? גם כך לא היה לך סיכוי איתה.
חוץ מזה, אתה זה ששילם עליה."
"אהה... אולי את, אני והחבר שלך נצא לאיזה סרט?" חיקיתי את
הקול שלו. "אולי בא לכם 'מנאז' אטרואה'? לי לא אכפת לקבל בתחת,
כי את מאוד מוצאת חן בעיניי..."
הוא הכניס לי מרפק בבטן.
"לך 'זדיין... לוזר. אל תשכח, שאפשר לקבל דלקת פרקים מלהביא
ביד."
"אני לא אשכח."
החברה של בועז צחקה.


שבוע מאוחר יותר. השעה, שש בערב. לאחר הרצאה מעייפת מההורים על
כך שצריך למצוא עבודה וסרט של ברוס לי, שראיתי כבר פעמיים,
ישבתי בחדר. שכבתי, למען הדיוק. שכבתי על המיטה שלי ושיחקתי עם
כדור טניס.
החיים באמת היו משעממים. משעממים זאת לא מילה.
נשמע צלצול טלפון. ההורים צעקו אחד על השנייה: "תעני, תענה."
"דוד, זה בשבילך." הרמתי את השפופרת בחדר שלי.
"הלו?"
"דוד?" נשמע קול של בחורה.
"כן. מי זה?"
"אורלי. מה, שכחת כבר?"
"אהה... אורלי. כמובן. אהמ... לא, בטח שאני זוכר."
התיישבתי על הספה עם השפופרת ביד.
"מה איתך, עושה משהו מעניין?"
"משהו מעניין? אם לספור נקודות שחורות על התקרה נחשב למעניין,
אז אני עושה חיים." היא צחקה. גם אני חייכתי.
"תגיד, יש לך תוכניות להערב?"
היא מאוד הפתיעה אותי בשאלה הזאת.
"לא... שום דבר."
"אני והחברה שלי קופצות לבאולינג. בערך בתשע. חשבתי להכיר
ביניכם. מה דעתך?"
שתקתי לרגע. זה בהחלט הוריד את הציפיות. לך תדע איך נראית
החברה שלה...
מצד שני, למישהו כמוני זה היה גיוון לא רע לערב יום חמישי.
"דוד, אתה עוד שם?"
"כן. בטח. בתשע אמרת?"
"כן. ב-"hot-ball". אתה יודע איפה זה?"
"בטח. אין בעיה. איך קוראים לחברה שלך?"
"שמרית." ממש נהדר. חשבתי.
"סבבה. נתראה שם."
"ביי."
היה לי חשק עז לשאול אם גם החבר שלה יהיה שם, אך וויתרתי.
אולי אני אזמין את מושיקו, חשבתי. בעצם, שיילך לעזאזל. אולי
השמרית הזאת תהיה פצצת מין מהלכת והוא סתם יקלקל לי הכל. עדיף
לבוא לבד. שתי בנות ואני, נראה שהסתדרתי לא רע להערב. יהיה
טוב, דוד. יהיה טוב.
הזמן שנותר עד השעה תשע עבר לאט מאוד.
בשמונה וחצי התגלחתי, שמתי בושם ויצאתי. הגעתי למקום בול
בזמן.
אפילו התרגשתי קצת. מעניין מי זאת השמרית הזאת.
נכנסתי לבאולינג, אבל הן עדיין לא הגיעו. החלטתי לחכות על הבר.
הזמנתי בירה.
שתיתי אותה לאט ומשכתי את הדקות.
אחרי כחצי שעה כבר הפסקתי להתרגש. גם הציפיות התחילו להיעלם
לאט לאט. השעה הייתה כבר תשע וחצי והן עדיין לא הגיעו. אולי לא
שמעתי טוב את השעה.
איזה מטומטם אני, שלא לקחתי את מספר הפלאפון שלה.
בעשרה לעשר, הבחור מאחורי הדלפק כבר התחיל להסתכל עליי בצורה
מוזרה והסבלנות שלי התחילה לפקוע. שילמתי על הבירה ויצאתי
מהמקום.
כוס עמק איתן! ממש עשו ממני אהבל.
הדלקתי סיגריה והתחלתי ללכת לכיוון תחנת המוניות. זה היה ברור
שהן הבריזו לי.
"דוד!" שמעתי בחורה צועקת.
הסתובבתי. חיפשתי את מקור הקול. "דוד?"
זאת הייתה אורלי. היא ישבה באוטו, שחנה ליד המדרכה. המנוע שלו
עדיין עבד. התחלתי ללכת לעברה.
"אני מה זה מצטערת", היא אמרה וסגרה את המנוע.
התקרבתי לאוטו והתכופפתי לחלון. היא הייתה לבד. "טוב שתפסתי
אותך. חיכית הרבה?"
"בערך."
"סליחה." היה לה ריח מתוק מאוד. "כפי שאתה רואה, באתי לבד. גם
איחרתי וגם לא הבאתי לך דייט. אני פשוט איומה." היא לבשה חצאית
שחורה די קצרה וחולצה כחולה עם מחשוף עמוק.
אורלי הייתה נמוכה יותר ממה שזכרתי אותה, אבל נראתה יופי.
"שמרית ביטלה בדקה התשעים. הייתי צריכה להחזיר אותה." השתדלתי
לא להסתכל על החזה שלה כשהיא דיברה. קשה להתמקד בפנים של בחורה
נמוכה עם מחשוף. נראה לי שהיא תפסה אותי מגניב מבט או שניים
למטה. החלטתי שהכי בטוח, יהיה להתרכז בסיגריה שלי.
"אם אנחנו כבר פה, ניכנס למשחק או שניים? אני אלופה בבאולינג."
היא הגיעה לי בערך עד הכתף. וזה עוד על עקבים.
"בכיף. תיכף נראה עד כמה את טובה."
"הו, אני טובה, מותק. סמוך עליי."
בזמן שהלכנו לדלת הכניסה, התחלתי לחשוב על כל מיני פירושים
למשפט האחרון שלה.
הבעיה הייתה, שבכל פעם שהייתי מתאר אותה לעצמי בסצנות
אירוטיות, החבר שלה היה צץ.
משום מה, תיארתי אותו כבחור גבוה, עם זקן וקעקוע של נשר על
הכתף.
באולינג היא לא ידעה לשחק. בהתחלה בכלל נוצר לי הרושם, שזאת
הפעם הראשונה שלה, אבל לראות אותה מתכופפת לפניי במיני שלה בכל
זריקה, לא הפריע לי כלל וכלל. ת'אמת, לא הייתי מסרב שהיא תשחק
כל הזמן, ואני רק אשב.
לפעמים, היה נדמה לי שהיא מתכופפת קצת יותר מהנדרש. כאילו
בכוונה. יכול להיות שאין שום חבר? שזה היה סתם סיפור?
היא לקחה כדור ורוד במשקל קל, התקרבה למסלול, התכופפה והתחילה
לנדנד את היד לפני הזריקה - מכוונת. היא שחררה אותו. הכדור
הוורוד התגלגל לאט על המסלול, אך פגע בפין המרכזי ולמרבה הפלא,
הם כולם נפלו.
"יש! יש! ראית?" היא התחילה לקפוץ במקום כמו ילדה קטנה. "אני
לא מאמינה."
הסתכלתי הצדה, כדי לא לנעוץ בה מבטים כשהיא קפצה.
זה היה רגע השיא של המשחק שלה, כי כל שאר הכדורים ירדו לתעלה.
כך שלקראת הסוף, היא הייתה קצת מאוכזבת.
אורלי דיברה המון. על העבודה שלה כמזכירה במשרד תיירות, על
סקס, על החברות שלה, על סרטי קולנוע (הנושא האהוב עליה)
ולבסוף... על החבר שלה. המוסכניק החתיך. אז מה את עושה פה
איתי?! חשבתי.
בסך הכל, היא הייתה מאוד מלאת חיים וכייפית. ואם בנוסף לכל היא
הייתה גם פנויה, הייתי הרבה יותר נלהב. אבל כל עניין החבר הפך
אותה לפרי אסור. כך שהייתי די אדיש.
"מה המקום הכי מטורף, שבו עשית את זה?" היא שאלה אותי.
"הכי מטורף? הממ... על מכסה מנוע של אוטו. אם זה מספיק מטורף
בעינייך."
"נחמד מאוד", היא אמרה, וקרצה לי. היה לה חיוך שובב כזה. מאוד
סקסי. "זה דווקא די נועז."
"מה איתך?"
"ברכבת." היא שוב חייכה.
"ברכבת?!"
"כן."
"מה, את רצינית?" הייתי קצת המום.
"כן." היא אפילו הסמיקה קצת.
"אני לא בדיוק מבין איך אפשר."
"פשוט מאוד. לא היו הרבה אנשים. זה היה דווקא די מגניב."
"אין לי ספק. נראה שניצחת אותי. לרמות כאלה של נועזות עוד לא
הגעתי."
בהמשך השיחה שלנו, גיליתי שהיא מאוד פתוחה לגבי כל מה שנוגע
לנושא המיני.
אילו רק לא היה לה חבר... המחשבה לא הפסיקה להטריד אותי.
המשחק הסתיים. שילמנו. היא התעקשה להתחלק. יצאנו החוצה.
"דוד, אתה מה זה חמוד. חבל ששמרית לא יכלה לבוא. היא הייתה
נדלקת עליך."
"כן... חבל." אמרתי, מבולבל קמעה.
"היא חתיכה כזאת. גם אתה היית אוהב אותה."
היא הוציאה מהארנק שלה את המפתחות של האוטו. "אתה עייף? רוצה
כבר לחזור הביתה?"
"אהה..."
"חשבתי אולי לנסוע לים. לא בא לי לישון עכשיו."
"אהה... ת'אמת..." לא נראה לי כל זה. "אני צריך לקום מוקדם
מאוד. נראה לי, פעם אחרת."
"חבל. טוב. להקפיץ אותך?"
"כן. למה לא."
בדרך היא סיפרה לי על טיול לקפריסין, שהיא תכננה כבר כמה זמן.
אני שתקתי - חושב.
הייתי די מרוכז בלשמור את הדם שלי בראש הנכון. מדי פעם אמרתי
לה מתי לפנות.
"זהו. תעצרי ליד התחנה. זה פה."
"אהה, רחוב יהושע. דוד שלי גר כאן. איפה הדירה שלך?"
"שם", הצבעתי. "קומה שלישית מצד ימין. רואה?"
"כן." יצאתי מהאוטו.
"אוקיי. שיהיה לך לילה טוב. היה כיף."
"כן. בפעם הבאה אני אשחק יותר טוב."
"אין ספק."
"ביי." היא נסעה.
מה אני צריך את הכאב ביצים הזה? מושיקו כבר מזמן היה קופץ
עליה. אבל אני לא יכולתי.
מאיפה לה בכלל הטלפון שלי?
מה שהיה בטוח, באותו הלילה היו לי יופי של חלומות.

הייתה לי הרגשה מאוד חזקה, שאני אשמע ממנה שוב ביום שלמחרת.
למרבה הפלא, זה לא קרה. הרגשתי מטומטם - יושב ליד הטלפון ומחכה
לשיחה ממנה. זאת הייתה הצרה של בן-אדם משועמם. פשוט לא היה לי
משהו טוב יותר לעשות.
לא שמעתי מאורלי חמישה ימים.
ערב יום שלישי. אמא שלי צועקת מהסלון: "דוד? תרים את הטלפון.
זה בשבילך."
"הלו?"
"מה אתה כזה מתלהב, זה אני." זה היה בועז. "נקניק, למה אתה לא
קופץ? נעלמת לי. הולכים לשתות משהו?"
"כן. סבבה. גם ככה אני משתגע פה."
"אחלה. אני עוד מעט קופץ אליך."
הלכתי להתקלח.
"דוד? אתה שומע?" צעקה אמא שלי, כשהייתי בדוש.
"מה?"
"יש לך אורחים."
"תכניסי אותו. אני יוצא עוד מעט, בועז!" צעקתי.
סיימתי להתקלח, ויצאתי לסלון עם המגבת עליי.
"מה עשית, התקשרת כשהיית מתחת לבית?" עצרתי במקום. על הספה
בסלון ישבה אורלי. לבושה בגי'נס צמוד ובגופיה לבנה. היא חייכה
אליי. זה היה די מביך לעמוד מולה כך.
"ציפית למישהו אחר, אני מבינה." היא אמרה, עדיין מחייכת.
"בערך. ת'אמת, בועז היה אמור לקפוץ אליי. הוא רצה שנלך לשתות
משהו."
"כולך מטפטף. לך תלבש משהו."
"כן..." הלכתי לכיוון החדר שלי.
"יש לכם מין ערב גברים שכזה?"
"לא, סתם הולכים לשתות בירה."
"הבנתי. אני לא אפריע, אל תדאג. סתם קפצתי לבקר אותך. אמרתי
לך, הדוד שלי גר פה לידך. בדיוק הייתי אצלו."
"את בכלל לא מפריעה." צעקתי מהחדר, שם חולצה.
"אז מה עשית בימים האחרונים?" שמעתי את קול הצעדים המתקרבים
שלה. היא התחילה ללכת לכיוון החדר.
תפסתי את הג'ינס שבא ליד והתחלתי ללבוש אותו בקדחתנות. כשהיא
נכנסה לחדר, הוא היה רק בחצי הדרך למעלה. היא נעמדה במעבר,
נשענת על הדלת הפתוחה. הסתובבתי אליה עם הגב, מושך את המכנסיים
כלפי מעלה. דרך המראה, שהייתה על הקיר, ראיתי שהיא הסתכלה עליי
במין מבט בוחן.
סגרתי את הכפתור האחרון של הג'ינס והסתובבתי אליה. "יש לך חדר
נחמד."
"תודה."
"אז מה קורה איתך?"
"לא הרבה. מחפש עבודה. השגתי טוסטוס ישן מאיזה קרוב משפחה. אני
הולך להיות שליח."
"נחמד. איפה?"
"את זה אני עוד לא יודע."
שמתי לב שהיא עדיין בוחנת אותי. בלי הרבה בושה גם.
"אתה יודע, יכול להיות שאצלי בעבודה מחפשים שליח. זה שיש לך
טוסטוס, זה כבר פלוס." היא נראתה טוב מאוד. הגופייה הלבנה שלה
עשתה עמה המון חסד. תפסתי את עצמי לוטש עיניים בחזה שלה. הרגע
המביך הזה התפוגג, כאשר נשמעה דפיקה בדלת. אפילו קפצתי קצת.
"פתוח!"
בועז נכנס פנימה. "נו, אתה יוצא?" כשראה את אורלי, עצר במקום
לרגע. "היי, את החברה של טל, אורלי, נכון? או גלי? אני כל הזמן
מתבלבל."
"אורלי." היא אמרה בשקט.
מבלי להתעכב עליה המון זמן, הוא פנה אליי. "תביא משהו קר
לשתות. אני מת מחום."
"קח קולה מהמקרר." הוא הלך לכיוון המטבח.
"תקשיב, קפצתי רק לשנייה, להביא לך ת'חמישים שקל. אני שותה
משהו וטס מפה. הדוד שלי מחכה באוטו, למטה."
מאוד נחמד מצדו. חשבתי לעצמי. קצת לא מלוטש, אבל עדיין נחמד.
הוא שתה כוס קולה וסגר את המקרר. "יאללה, דוד. הייתי פה.
תיהנו."
הוא נתן לי שטר של חמישים שקל ויצא החוצה.
"אני מניחה שבירה כבר לא תשתו היום."
"כן, כנראה שהייתה אי הבנה."
"זה די משאיר אותך בלי תוכניות להערב, הא?"
"כן. משהו כזה."
"אם בא לך, אנחנו יכולים לקפוץ לים. אני עם האוטו פה. אני מאוד
אוהבת לשבת בים בלילה."
"נשמע טוב. בואי ניסע."
נסענו לים. זה לא היה כזה רחוק. עשרים דקות של נסיעה, בערך.
כל הדרך אורלי דיברה על העבודה שלה. אני כל הזמן ניסיתי לתאר
לעצמי מה עבר לבועז בראש עכשיו. היה נחמד לדעת, מה הוא חושב על
כל זה.
התחלנו ללכת לעבר החוף. היו די הרבה אנשים בסביבה. זוגות
צעירים לרוב.
"איפה את רוצה לשבת?"
"הממ... בוא נמשיך ללכת. לא בא לי לשבת עם כולם."
הלכנו כעשר דקות, עד שהגענו לאזור חשוך ומבודד.
"יש לך מזל שאני לא רוצח פסיכופט או אנס. מפה, אף אחד לא היה
שומע את הצרחות שלך."
"כמה רומנטי." היא צחקה. "אבל לא נראה לי שאתה טיפוס שיכול
לאנוס או להרוג בחורה. אני בטוחה, שאם נלך מכות, תבין שלא כדאי
להסתבך איתי."
"באמת..." הייתי בשמחה הולך איתך מכות. חשבתי. אבל בשכיבה,
ובלי בגדים.
"ועוד איך! הייתי פעם בקרב מגע."
"וואו! בחורה מסוכנת."
ישבנו על החול, נשענים על אבן גדולה. היה חשוך, כי באזור הזה
של החוף לא היו פנסים. היא הסתכלה על הים הגועש והשחור ושתקה.
אני פשוט ישבתי וניסיתי להבין איך הערב הזה הולך להסתיים ואיפה
בדיוק.
היא התכופפה קדימה, כדי לגרד את הרגל שלה. "וואו! אין לך מושג,
איך הגב שלי תפוס." היא אמרה והתחילה לזוז ממקום למקום.
"כשקמתי בבוקר, בקושי הצלחתי לזוז."
רק לאחר מספר שניות של שתיקה שהשתררה אחרי הדברים שלה, הבנתי
שהייתי צריך להגיד או לעשות משהו.
הסתכלתי עליה. למרות שהיה חשוך, ראיתי שהיא מחייכת. "תגיד,
אכפת לך לעשות לי מסאז'? הגב שלי יהיה אסיר תודה."
"כן, למה לא." מסאז' מקדימה או מאחורה? חשבתי, מחייך לעצמי.
אישית, אני יודע מה אני הייתי מעדיף.
היא הסתובבה אליי עם הגב, והתיישבה מולי.
"איזה מצחיק אתה, איך אתה מתכוון לעשות מסאז' כך? תפתח את
הרגליים, שאני אוכל להתקרב אליך יותר."
פתחתי את הרגליים לצדדים והיא התקרבה אליי עם הגב. כעת, היא
הייתה מאוד קרובה אליי. הרחתי את הבושם שלה.
ברגע שהנחתי את ידיי על כתפיה, התמונה של החבר שלה עלתה בראשי.
הוא עמד שם עם מפתח ברגים גדול והקפיץ אותו מיד אחת לשנייה. זה
די הרס את הרגע.
"דוד? עשית מסאז' בחיים שלך? אתה בקושי נוגע לי בחולצה. הכותנה
מרגישה טוב. הגב, הוא זה שצריך טיפול. תפעיל קצת כוח."
"אז תורידי אותה." נפלט לי הדבר הראשון שעלה לי בראש.
"אוקיי." היא אמרה ובלי שום שהייה פשוט הורידה את הגופייה
הלבנה שלה, נשארת בחזייה.
וואו! חשבתי. למה לא ניסיתי את הקסם שלי בגיל 16, כשטלי עם
הגשר בשיניים לא רצתה להתמזמז איתי בטיול השנתי.
הידיים שלי פשוט היו מונחות על הכתפיים שלה, בלי שום תזוזה.
"דוד, תשתחרר קצת. מה עוד אני צריכה לעשות כדי לקבל פה קצת
מסאז'?"

"דרך אגב, תחזיר לי את החמישים שקל שלי." אמר בועז, מכבה את
הסיגריה שלו בתוך כוס פלסטיק ריקה. "אם כבר מישהו פה חייב
למישהו כסף..."
"אני אחזיר לך. תפסיק להיות לחוץ."
ישבנו ליד הבית שלו. השעה הייתה שבע בערב. עזרתי לו לנקות את
האוטו.
"אתה מכיר בכלל את החבר שלה?"
"אין לי מושג מי זה." הוא אמר, שוטף שכבת סבון מהגג של האוטו
עם הצינור של המים.
"אבל אם זה נורא חשוב לך, אני אשאל את טל."
"לא, לא. אין צורך."
"היא ירדה לך על החוף? בנאדם..." הוא צחק, מטלטל את ראשו,
משפשף עם המטלית את הדלת של הנהג."
"לא תאמין, אבל אני כמעט התנגדתי בהתחלה."
"עם אורלי? גם אני הייתי מתנגד."
"היי, היי. מה העניין? היא נראית פיצוץ."
"מה אני אגיד לך, דוד. לא עומד לי עליה. תהרוג אותי. ואני לא
אומר לך את זה בגלל שיש לי את טל. תראה לי עכשיו כוסית, ואני
אגיד לך בדיוק מה אני חושב. אבל אורלי? נראית כמו אחת שיכולה
לנשוך לך את הזין, סתם כי זה ייראה מאוד משעשע לראות אותך
מתבוסס בדם." רעד קל עבר עליו, והוא שוב התחיל לשטוף את הסבון
מהרכב.
"היא לא מכוערת או משהו. אל תתבאס. יש לה גוף 'בן זונה' והיא
גם בגובה הנכון. בעצם, מי כמוך יודע, הא?" הוא צחק והוציא את
הלשון. זרקתי עליו את הסמרטוט הרטוב שהחזקתי. זה העיף לו את
הסיגריה מהפה. הוא קילל אותי, אך המשיך לצחוק.
"לפחות היא לא נתנה לך ללכת הביתה עם כאב ביצים."
"כן, לפחות זה."
"אתה הולך להיפגש איתה שוב?"
"אין לי מושג. לא קבענו שום דבר."
"היא דלוקה עליך חזק, דוד. אם בפגישה הבאה אתה לא עולה אליה
לדירה לאיזה 'fuck of coffee', אני פותח לך את הראש."
"מה אכפת לך ממה שאני אעשה איתה?"
"כי אני דואג לזין שלך, שלא ימות מבדידות. לפחות תסיר ממנו את
האבק בפעם הבאה שאתה הולך להיפגש איתה." הוא הביא לי שפריץ של
מים בדיוק למפשעה. קפצתי אחורה בצעקה.
"בועז, אני אזיין אותך."
"לא, חמוד. תשמור את כל הכוחות שלך בשביל אורלי."
במשך עשר הדקות הבאות שטפנו את האוטו מבלי לדבר, מקשיבים
למוזיקה שבקעה מהרמקולים של הרכב.
"אולי בכל זאת... תשאל את טל, מי זה החבר שלה? זה לא יזיק
לדעת."
"היי, שלא יהיו לך יותר מדי תוכניות בשבילה, אתה שומע? לפי איך
שזה נראה, היא לא הולכת לזרוק את החבר שלה בשבילך. אז אל תתחיל
עכשיו לפתח ציפיות כמו איזו נקבה בתולה, כן?"
"נראה לך? סתם... אני רוצה לדעת."

לא שמעתי ממנה כמה זמן. היא לא התקשרה. גם אני לא בדיוק ידעתי
מה להגיד לה בטלפון. די בניתי על זה, שהיא תפתור את הבעיה הזאת
בשביל שנינו.
התוצאה הייתה שנשארתי בלי תוכניות ליום שישי.
בועז הלך עם החברה שלו לסרט, מושיקו נסע לאילת ולי לא היה זין
לאף אחד אחר.
ראיתי סרט מטומטם בכבלים ונרדמתי על הכורסה. אפילו ההורים שלי
בילו יותר טוב ממני - יצאו לרקוד באיזה מקום. בטח יחזרו בשלוש
לפנות בוקר.
צלצול טלפון העיר אותי. לקח לי זמן להבין מה בדיוק מצלצל ואיפה
זה נמצא. ככה זה כשאתה נרדם בשתיים-עשרה בלילה עם הטלוויזיה.
"דוד? וואי... אני מה זה מצטערת. הערתי אותך?"
"לא, לא. ראיתי סרט."
"הערתי מישהו בבית?"
"אין אף אחד."
"הייתי חייבת לדבר איתך."
"את בוכה?" הייתה שתיקה בצד השני. שמעתי אותה מתייפחת בשקט.
"אולי תבוא אליי?" שתקתי קצת. "אני פשוט לא רוצה להישאר לבד
עכשיו."
"אוקיי." שפשפתי את העיניים. השעון על הקיר הראה 01:37. "אני
אבוא בעוד עשרים דקות." ביררתי את הכתובת וסגרתי את הטלפון.
עכשיו הייתי בן-אדם מסודר. כבר לא נזקקתי למוניות. היה לי
טוסטוס! למרות שהוא היה ישן ומקרטע, הייתי מאוד גאה בו.
הגעתי אליה די מהר כי הכרתי את הרחוב.
הדלת של הדירה שלה, שהייתה בקומה שלישית של בניין ישן, נפתחה
על הדפיקה הראשונה שלי. היא עמדה מולי בשמלת יציאה כחולה וקצרה
מאוד. למרות שבדירה היה די חשוך, ראיתי את האיפור המרוח שלה.
הדמעות השאירו שבילים שחורים על הלחיים. היא החזיקה כוסית דקה
של יין ביד אחת ואת הידית של הדלת ביד השנייה. "תיכנס." היא
אמרה בקול שקט. אורלי נראתה מאוד נסערת.
סגרתי את הדלת. היא הלכה למטבח וחזרה עם כוס יין בשבילי.
"תודה." לקחתי לגימה מהכוס.
היא חיבקה אותי פתאום, המצח שלה נצמד לכתף שלי. עמדנו כך מספר
דקות.
"תודה רבה לך שבאת." היא אמרה, מתייפחת קלות. "התחלתי להתחרפן
פה לבד."
"מה קרה?"
"זה גדי."
לחבר קוראים גדי. נפלא. היה לי גדי אחד בכיתה שלי בחטיבת
הביניים. חטפתי ממנו מכות במשך שנתיים.
"היינו בפאב... ואז הוא שוב פעם התחיל עם השטויות שלו. ואז...
כשנסענו הביתה התחלנו לריב..." היא ניגבה את הדמעות השחורות
שלה עם היד. "אני הולכת להביא עוד יין."
ישבנו במרפסת הקטנה שלה, מעשנים. היא סיפרה לי כמה שהחבר שלה
מניאק ובן זונה וכמה הוא מזיין מהצד ומתייחס אליה כמו זבל.
"אני רוצה להגיד לך, שהפעם זה סופי. אני מוחקת אותו מהחיים
שלי. מה אני צריכה את החרא האלים הזה...?"
היא דיברה ודיברה ודיברה... כוסיות היין שלנו התמלאו והתרוקנו.
המאפרה התמלאה בבדלים.
אני הקשבתי לה מדי פעם. פה ושם הכנסתי כמה מילות עידוד. כי
במצבים כאלה, חשוב יותר לבן-אדם לדבר מאשר להקשיב.
יותר הסתכלתי על הגוף שלה מאשר הקשבתי לה. על הרגליים החלקות
והשזופות שלה, על המחשוף, על השער המתולתל.
למעשה, כבר הייתי כל כך שיכור מהיין, שלא היה אכפת לי שתראה
שאני לא מקשיב לה.
כעבור רבע שעה, היינו זרוקים על השטיח בסלון שלה. קורעים את
הבגדים אחד של השנייה, כמו חיות. בלילה הזה היה לי הסקס הכי
פראי שהיה לי אי פעם. הבחורה הייתה פשוט חיה רעה!
בנוסף לכל, גם הייתי כל כך שיכור, שנדמה לי שהכל מתרחש בהילוך
מהיר, ורק אני זז בהילוך איטי. אני לא בדיוק זוכר מה עשיתי,
איך ומתי נרדמתי, אבל מה שזכרתי בבירור, היה שנהניתי ושהיה
המון רעש וצעקות. מהסוג הטוב, כמובן.
אני כמעט בטוח שהיינו במקלחת ובמטבח. לגבי המטבח אני לא בטוח,
במחשבה שנייה. מקלחת בהחלט הייתה שם. התחנה האחרונה הייתה חדר
השינה.
זה היה המקום בו נרדמנו, מחוסרי הכרה ושיכורים.
הגוף שלה היה בדיוק כמו שתיארתי אותו לעצמי. חלק ונעים. היא גם
מאוד אהבה לנבל את הפה תוך כדי. כל מיני קללות בלתי צפויות.
ייתכן שגם השם של גדי עלה לא פעם. לא חושב שהיה לי אכפת מזה
באותו הרגע.
בשעה שבע וחצי, חניתי מתחת לבניין שלי, חצי מת. בכלל לא זוכר
איך הגעתי לשם. היא מיהרה לעבודה ונאלצתי להסתלק. אפילו קפה לא
שתיתי.
עייף, מרוצה ומטונף, נכנסתי לדירה, שהייתה מוארת בקרני אור
דקות ובודדות שחדרו מבעד לתריסים הסגורים. היה מישהו במטבח,
שהרעיש עם הצלחות.
"רוצה ארוחת בוקר?" אמא שלי שאלה.
"רק לישון." אמרתי.
"איפה הסתובבת כל הלילה? רציתי כבר להתקשר לבועז אבל
הטלפון..." סגרתי את הדלת בחדר שלי והקול שלה נעלם.
לעצום את העיניים ולהירדם באותו הרגע במיטה המבולגנת, זה היה
כמעט טוב כמו סקס.

התעוררתי בשעה שלוש אחר הצהריים. כנראה מהחום שהיה בחדר, כי
הזעתי בכל הגוף. היה חם ומסריח. אז הלכתי להתקלח, בקושי מצליח
לפקוח את העיניים.
כשהפעלתי את הדוש והמים החמים החלו לזרום לי על הגב, קפצתי
מהכאב הצידה. התחלקתי וכמעט דפקתי את הראש בקיר. כל הגב שלי
בער מחום. הסטתי את הווילון של המקלחת ובחנתי את הגב שלי
במראה, שהייתה ממול. הוא היה מכוסה בשריטות ארוכות ועמוקות
למראה.
"יא אללה..."
והיו עוד. על התחת. שם היו ממש סימנים של דם שנקרש. ממש פצעים.
נאלצתי להתקלח במים קרים.

"וואו!" אמר בועז, כשהורדתי בשבילו את החולצה. "מה היא עשתה
לך, הצליפה בך עם שוט?! זה נראה כמו סאדו מאזו. בנאדם... היא
מטורפת."
"זה ציפורניים. ות'אמת, בכלל לא זכור לי שהן היו כל כך
ארוכות."
"בוא'נה, זה נראה נורא. אני מודה שטל שרטה אותי פה ושם, במיוחד
כשהתחלתי לעשות לה את הקטע המגניב הזה עם האגן. זה הטריף לה את
הצורה. אבל עד כדי כך? לא..."
"זה עוד לא הכל. אתה צריך לראות את התחת שלי..."
"-למה הוא צריך לראות את התחת שלך?" טל נכנסה לפתע לחדר. היא
חזרה מהשירותים. לבשתי מהר את החולצה.
"מה קרה לגב שלך? אלימות במשפחה?"
"אהמ... משהו כזה."
"אני הולכת שנייה לשירותים ואתם מתחילים להתפשט ולהראות אחד
לשני את התחת? דוד, בועז שלי הוא סטרייט." היא חיבקה אותו
וחייכה.
"אם היית מאחרת בחמש דקות, כבר הייתי אונס את החבר הענק שלך."
אמרתי.
היא נישקה אותו, עדיין כורכת סביבו את ידיה.
"אנחנו נאחר לסרט. בוא נזוז."
בועז קם מהכסא והניח את הכוס עם הקולה על השולחן.
"תקשיב, ניפגש מחר אצלי למשחק. ולגבי הפציעה שלך בגב..." הוא
קרץ לי. "אתה צריך להיזהר עם הטוסטוס שלך, כן? קטן ונראה בלתי
מזיק, אבל שורט ונושך." הוא צחק והסתובב לכיוון הדלת.
"מה, הוא נפל ככה מהטוסטוס שלו?" שמעתי את טל שואלת אותו
במסדרון.
"משהו כזה..." ידעתי שהוא לא יספר לה.
מצד אחד, מאוד חששתי ממפגש נוסף עם אורלי, אבל מצד שני, לא
הפסקתי לחשוב עליה.
אחרי יומיים התקשרתי אליה. פטפטנו קצת. היא אמרה שתוכל לסדר לי
עבודה של שליח.
ביום שלמחרת באתי לשם ולקחו אותי ליום ניסיון. זה לא היה יום
מוצלח כל כך. לשני יעדים איחרתי בשעה ואת השלישי פשוט לא
הצלחתי למצוא.
פוטרתי בסוף היום עם המון צעקות וקללות.
אחרי שהסיוט הזה נגמר, נסענו אליה הביתה. היא צחקה בלי סוף
כשישבנו על הספה שלה וסיפרתי לה איך הסתובבתי בעיר, לחוץ
ואבוד, מפספס את כל הפניות הנכונות.
אחר-כך שכבנו.
הפעם זה היה שונה. לא מטורף כמו בפעם הראשונה. פחות רועש. אולי
אפילו קצת יותר טוב. אבל תמיד אומרים שהפעם השנייה טובה יותר,
לא?

עברו שבועיים. הייתי מבסוט. הייתה לנו מין מערכת יחסים פתוחה
כזאת. בלי פוצי מוצי, בלי קנאה. נפגשים מדי פעם, יוצאים
למועדון או לסרט, או שסתם רואים טלוויזיה ועושים את זה.

"זה הזמן לחתוך, דוד." אמר בועז, מדליק עוד סיגריה ולוקח לגימה
מהבירה שלו.
ישבנו בפאב מקומי במוצאי שבת, רואים משחק כדורגל.
"להגיד להם שישימו לך את ערוץ הסרטים המצוירים?"
"לך תדחוף... אני רואה את זה רק מאוחר בלילה. אתה לא מקשיב לי?
אני אומר לך, תחתוך עכשיו. תזרוק אותה. תאמין לי, זה העיתוי
המושלם. אתה נהנה, גומר כמו מלך, היא לא מקטרת, לא מנדנדת ולא
רודפת אחריך. מושלם."
"אז למה לחתוך?"
"כי אני חושב..." הוא לקח עוד לגימה מהבירה והרביץ גרעפס ארוך.
"אני חושב שזה מה שיקרה: בוא נודה בזה, היא טיפוס לא כל כך
נחמד. הסימנים על הגב שלך יעידו על כך. בקרוב היא תחזור לחבר
שלה, אם היא עדיין לא עשתה את זה, וכל זה מבלי להגיד לך. למה
לה? עכשיו..." עוד גרעפס. "מה יש לנו? היא מזדיינת עם שניכם,
ואתם לא יודעים מכלום. רק שאתה, מכיר אותה חודש אחד בלבד,
והמוסכניק שלנו, יוסי..."
"קוראים לו גדי."
"שיהיה. המוסכניק, גדי, חבר שלה כמה שנים. אתה בעצמך אמרת שהם
חוזרים ונפרדים בלי סוף. מי לדעתך משניכם, פיתח תחושת בעלות
גדולה יותר לאורלי? ותגיד לי עוד משהו. אם הוא מרביץ לה מכות,
מה גורם לך לחשוב, שהוא יוותר לך?"
"הוא לא חייב לדעת", אמרתי.
"בגלל זה אני אומר לך: תחתוך עכשיו. דוד, היא כלבה מזדיינת.
אני אומר לך את זה כחבר." זה היה די מעליב לשמוע אותו מדבר
עליה כך.
"אל תגיד את זה..."
"אוקיי. אז אולי הגזמתי. אבל הבנת למה אני מתכוון. היא לא
אמינה. קיבלת את החלב מבלי לקנות את הפרה. נהדר! עכשיו תחזיר
ת'כוס ולך הביתה כמו ילד טוב. אסור לתת לקשרי יזיזות להיגמר
מעצמם. חייבים לשבור אותם באמצע. בשיא. אתה לא זוכר מה היה לי
עם אלינור? עדיין יש לי את המכתבים המפחידים האלה, שהיא שלחה
לי."
היה משהו בדבריו. שתקתי. לא היה לי הרבה מה להגיד. "נחיה
ונראה."
"תעשה ת'טעויות שלך. אני הולך להשתין." הוא קם מהשולחן.
הגעתי למסקנה, שאני הולך לעשות את הטעויות שלי. ולמרות שהשיחה
עם בועז הטרידה אותי כל הזמן, המשכתי להיפגש עם אורלי.

"אתה מתכוון לראות כל הלילה טלוויזיה או לשחק ביליארד?" נשענתי
על המקל, לוחץ עם היד השנייה על הצלעות המרוסקות שלי.
"תקשיב, אולי ניקח אותך לבית חולים, או משהו. איכשהו לא חשבתי
על זה בהתחלה." הוא בחן אותי.
"אני לא הולך לבית חולים בגלל כמה צלעות שבורות."
"איך שאתה רוצה. רק בוא נסכים על משהו. אם אתה תמות מחר מאיזה
דימום פנימי, אני לא הכרתי אותך. אהה... ואני רוצה את אוסף
הדיסקים שלך."
"שחק כבר..."
"איפה הסטקה השנייה?"
"מי גר פה, אתה או אני?"
"טוב..." הוא התחיל להפוך ערימות של בגדים, מחפש אותה. לאחר
שמצא, פתח את המשחק. הוא פיזר את הכדורים שהיו מסודרים במשולש.
אחד מהם נכנס.
"שלוש-עשרה בפנים."
"כן, ראיתי. שחק." בקושי יכולתי לראות עם העין הבריאה שלי,
מרוב העייפות. העין השנייה הייתה סגורה לגמרי מהנפיחות.
הוא ניסה להכניס כדור סגול, אבל פספס.
"תגיד, לפחות הספקת להכניס לו איזו בעיטה, או משהו?"
"לא."
"מה, כלום?"
"כן... עזוב, גם ככה אני מרגיש חרא."
"אם אני הייתי נראה כמוך, גם אני הייתי מרגיש חרא. נו, שחק.
תורך."
כיוונתי במשך המון זמן ובסוף הכנסתי את הכדור הלבן, בטעות.
פעמיים.
"תיחנק..." אמרתי.
"אני יודע שקשה לך לשמוע את זה, אבל אני לא מבין, איך לא חשדת
בכלום?"

חשדתי. מאז השיחה ההיא עם בועז בפאב, כל הזמן חיפשתי הוכחות
לכך, שהיא שוכבת עם גדי. לא היה כלום.
אפילו שאלתי עליו בדרך עקיפה והיא אמרה לי, שהיא שונאת את
הבן-זונה.
החלטנו לנסוע לאילת. סגרנו על זה, שלא משקיעים בשום בית-מלון.
הייתה לה דודה באילת שסידרה לנו דירה. מושלם. דירת שני חדרים
רק בשביל שנינו.
עדיף להוציא כסף על אלכוהול ומסיבות.
קבענו ליום רביעי. לוקחים אוטובוס ישיר של חצות מהתחנה המרכזית
ומגיעים בחמש לפנות בוקר.
בשבע בערב קפצתי למרכז קניות, לקנות כמה דברים. סיכמתי להיפגש
איתה בתחנה, בשעה אחת-עשרה בערך. זה היה יום מעולה. היה לי מצב
רוח טוב.
בתשע בערב, היא התקשרה אליי לשאול אם יש לי קרם הגנה. היא
נשמעה מתרגשת וצחקנו חמש דקות על כל מיני שטויות.
אחרי זה ראיתי סרט עם ההורים. סתם תמונות מקפצות בטלוויזיה,
כדי להעביר את הזמן שזחל לאט. שיחקתי קצת בפלאפון החדש שקניתי
לפני יומיים. אנשים צעקו עליי במשך חודשים על זה שאין לי
פלאפון ואי אפשר להשיג אותי אף פעם. אז קניתי.
בשעה אחת-עשרה הזמנתי מונית לתחנה המרכזית.
ירדתי עם התיק למטה וחיכיתי על המדרגות של הבניין. צלצול חלש
נשמע מאחד התאים של התיק. התחלתי לחפש את המכשיר, שהיה קבור
בערימה של גרביים. זאת הייתה אורלי.
"מה המצב? אני בדיוק מחכה למונית. כבר יצאת?"
"דוד..."
"מה קרה?"
"אהמ... תקשיב. אני לא יודעת מה לעשות..." הקול שלה נשמע חלש.
"קרה משהו?"
"בערך."
"מה העניין?"
"תקשיב. אני אגיד לך את זה כמה שיותר ישירות. רק אל תכעס יותר
מדי."
שתקתי.
"גדי בא לבקר אותי. הוא הביא פרחים ודיבר איתי ו..." היא עשתה
הפסקה. ראיתי את המונית שלי חונה ליד הכניסה. הנהג צפר.
"רגע!" צעקתי.
"לפני שאת ממשיכה, נהג המונית שלי מחכה לקחת אותי לתחנה
המרכזית. יש לי טעם לעלות, או לא?"
"חכה רגע, דוד. אני רוצה להסביר לך."
"תעני לי עכשיו! להגיד לו לנסוע, או לא?!"
"דוד..."
"כן, או לא?!"
"כן..." ניתקתי את הטלפון. ירדתי למטה והסברתי לבחור שמאוד
כעס, שההזמנה מבוטלת. הוא דרש שאשלם לו, אבל בסוף הסתלק משם,
מקלל אותי.
חזרתי למקום שבו היה זרוק התיק שלי. הפלאפון צלצל שוב. עניתי,
אחרי הרבה התלבטויות.
"תן לי להסביר."
"את יכולה לדחוף את ההסברים שלך."
"דוד, היינו ביחד שנתיים. אי אפשר למחוק אנשים מהחיים סתם
כך."
"אז למה זיינת לי ת'שכל..." יכולתי להרוג אותה ברגע זה.
"הוא הגיע אליי, אדם שונה לחלוטין. אני אומרת לך. הוא רוצה
שניסע לים המלח בסוף השבוע."
"מה איתנו? פשוט לקחת את הנסיעה שלנו וזרקת אותה לפח. מה אני,
עז? חיכית לדקה התשעים כדי להגיד לי? דיברתי איתך לפני שעתיים
והכל היה טוב ויפה."
"הוא בא אליי אחרי זה."
"ולא... את..."
"לא ידעתי איך להגיד לך את זה."
"דוד, זה לא סוף העולם. אנחנו עדיין יכולים להיפגש. חוץ מזה,
זה לא שהזמנו טיסה ובית מלון, כן? כולה נסיעה."
על הזין שלי! חשבתי, אבל לא אמרתי.
"עשינו חיים, ואנחנו עדיין יכולים להיפגש מדי פעם."
לא מספיק לך זין אחד? חשבתי, אבל לא אמרתי.
"תלכי לעזאזל..." ניתקתי לה וכיביתי את הפלאפון.

למרות שלא ממש היינו חברים, ולא הייתה לנו שום התחייבות האחד
לשנייה, עדיין חשתי נבגד. הייתה לי הרגשה מחורבנת ביותר. ומה
עשינו בדרך כלל כשהרגשנו חרא?
הלכנו להשתכר. ת'אמת, בועז עשה את זה גם כשהוא הרגיש טוב.
אחרי כוס שלישית של בירה עם וודקה הייתי ממש שיכור. בועז ישב
מולי, ביחד עם הכפיל שלו, שנראה בדיוק כמוהו וחיקה כל תנועה
שלו.
"היא פשוט דרכה עליך וניגבה את הרגליים. אתה לא מרגיש כמו
נקבה?"
"כוס אמא שלה! שמעת?" אמרתי, מזיז בקשיים רבים את הלשון הכבדה
שלי.
"לפחות קיללת אותה כמו שצריך בטלפון?"
"כן!" אמרתי, דופק אגרוף על השולחן.
"לא!" אמרתי, מנסה להיזכר במה שאמרתי לה בטלפון.
"אתה כזה רכרוכי. אם היית חותך את זה כשאמרתי לך, לא היית יוצא
פראייר. הוא רק נגע בכלבה הזאת, והיא כבר שכחה איך קוראים
לך."
"אתה צודק! היא כלבה."
"בחייך... אני מוכן להתערב איתך, שאם היא מתקשרת עכשיו ואומרת
לך 'דוד, בודד לי בין הרגליים, אני רוצה שתרד על ארבע ותעשה לי
נעים', אתה תזחל אליה כמו תולעת."
"נראה לך?"
"תודה בזה. יצאת נקניק. היא בגדה בך, ואתה רק אמרת 'תודה'
ופינית את הדרך לגדי, או איך שלא יקראו לו. הוא מזיין לה את
הצורה עכשיו בבית שלה, ואתה יושב פה ומשתכר כמו מטומטם."
"היא לא הייתה החברה שלי."
"חלאס. למה אני בכלל מתווכח איתך. רוצה להיות סמרטוט, תהיה
סמרטוט."
הוא הרים את היד באוויר, כדי לסמן למלצרית שאנחנו רוצים
חשבון.
"אבל כשתרצה לפנצ'ר לה את כל הגלגלים באוטו, דבר איתי."

הוא נהג בדרך חזרה. אחרי הכל, אני זה שדפקתי ת'ראש. בעצם,
שנינו שתינו את אותו הדבר, רק שהוא נראה מאוד פיכח. רוב הדרך
שתקנו.
"שתלך להזדיין. תשכח ממנה. אני אקח חופש מהעבודה וניסע לאילת
שנינו. טל גם ככה שונאת את המקום. אבל אתה חייב לעשות משהו
בנוגע לאורלי."
"מה אני יכול לעשות?"
"משהו, כדי להרגיש פחות מושתן."
"לפנצ'ר לה את הגלגלים? זה לא ישפר את ההרגשה שלי."
"דווקא את שלי זה היה משפר."
משהו התגלגל על רצפת המכונית, בין הנעליים שלי. הושטתי את היד
והרמתי משם מיכל של ספריי בצבע שחור. הסתכלתי עליו בעיני עגל.
"היי!" בועז צעק לי, מפנה אליי את הראש. "צא מזה. די. נגמר."
"בא לי לעשות משהו. תעשה פה פרסה ואני אגיד לך לאן לנסוע."

"אני מחכה לך כאן." אמר בועז, מדליק סיגריה. "אתה רואה את
האוטו שלה?"
"כן. הנה הוא."
יצאתי עם הספריי ביד מהאוטו ובצעדים מתנדנדים הלכתי לכיוון
החניה של הבניין של אורלי.
מסתבר שהספריי שמצאתי אצלו באוטו היה ישן וכמעט ריק. כל מה
שהצלחתי לרסס על דלת המכונית של אורלי היה: "זונ". כמה שלא
ניערתי אותו, דבר לא יצא. ואם זה לא היה מספיק מטומטם, כשכבר
הלכתי בחזרה בכתפיים שמוטות, קלטתי לפתע שריססתי על האוטו הלא
נכון. רציתי לקבור את עצמי. זה היה כל כך עלוב.
"נו?"
"מושלם." אמרתי. "כתבתי לה 'זונה' על כל האוטו."
"יופי. נכון שאתה מרגיש יותר טוב?"
"כן."
"אתה לא נראה כך."
"אני פשוט עייף. בוא נסתלק מפה."

לא שמעתי מאורלי מספר שבועות. אני עצמי לא התכוונתי להתקשר
אליה. מצאתי בינתיים עבודה באיזה בית דפוס קטן. לא היה הרבה מה
לעשות שם ולא הלחיצו אותי יותר מדי.
יום אחד נתנו לי משלוח של קטלוגים. הסתכלתי על היעד. זאת הייתה
הכתובת של סוכנות הנסיעות של אורלי. שליחים אחרים לא היו.
הייתי מוכרח לנסוע.
כמובן שנתקלתי בה. היא ישבה בכניסה. ברגע שהיא ראתה אותי, היא
חייכה חיוך רחב. "דוד!" היה נראה שהיא מאוד שמחה לראות אותי.
אני אישית, די בניתי על "היי, אהלן, ביי."
הנחתי את הארגז עם הקטלוגים. היא חתמה לי.
"מי היה מאמין שתמצא עבודה כשליח."
"כן..."
"דוד. חשבתי עליך לפני כמה ימים."
"כן..." הסתובבתי כדי ללכת. רציתי לתת לה סטירה, לנשק אותה
ואחר-כך לדפוק לה את הראש בקיר.
"חכה רגע. אל תברח."
"אורלי, יש לי עוד שליחויות לעשות."
"אבל לא דיברתי איתך כבר הרבה זמן."
"לא אשמתי. יש לך את המספר שלי."
"אני יודעת שאתה כועס." עצרתי במקום והסתובבתי אליה.
"אני כבר לא מרגיש איתך בנוח, אורלי. יש לי חרא של הרגשה,
כשאני נמצא איתך עכשיו באותו החדר." הבעת הפנים שלה השתנתה.
"אני מאוד רוצה לדבר איתך."
"אין לי זמן." הסתובבתי.
"מה אתה אומר, שאני אזמין אותך לבירה. היום בסביבות אחת-עשרה,
ב"מונקי". תבוא."
"אני אחשוב על זה." יצאתי משם בלי להגיד לה 'שלום'.
כל היום התלבטתי אם לבוא או לא. למעשה חצי יום הייתי נחוש
בדעתי לשכוח מההצעה שלה. לקראת הערב, כשחזרתי הביתה, החלטתי
שאני הולך.
אם הייתי מספר על כך לבועז, הוא היה מגיע אליי הביתה, לכסח
אותי במכות.

הפאב היה חצי ריק. כשהגעתי, היא כבר ישבה שם. לבושה יפה,
כרגיל. כשראתה אותי, חייכה ונופפה לי עם היד.
התיישבתי מולה. היא ביקשה מהמלצרית שתביא בקבוק של בירה.
לאחר מכן, היא התקרבה אליי, כדי להגיד לי משהו, אבל הקדמתי
אותה: "מה שלום גדי?"
היא החמיצה פנים.
"בסדר. עובד הרבה. כרגיל."
"איך היה בים המלח?"
היא לא ענתה מיד. היה נראה שהיא לא הייתה מרוצה ממהלך השיחה.
"חם ומשעמם. לא נהניתי מי יודע מה."
"מה, לא כיף עם גדי?"
"תפסיק."
"למה, אסור לדבר עליו?"
"באת לדבר על גדי?"
"את יודעת, אין לי מושג למה באתי בכלל. ואני גם לא יודע למה
הזמנת אותי."
"התגעגעתי אליך."
"בולשיט."
"באמת..."
לא ידעתי מה להגיד לה. המלצרית הביאה את הבירה בתזמון טוב. כך
יכולתי לשתות ולא להגיד דבר.
התחלנו לדבר לאט-לאט. לא עלינו. על כל מיני דברים. היא סיפרה
לי על העבודה שלה, אני על שלי. דיברנו קצת על קולנוע ועל
חדשות. אחרי חצי שעה, כבר התחלנו לצחוק ולהתבדח. בשלב מסוים
בכלל שכחתי שאני צריך לשנוא אותה.
אחרי שעה בערך יצאנו מהפאב. היא הציעה לי טרמפ הביתה. סירבתי,
אבל היא עמדה על כך.
חצי שעה מאוחר יותר, התגלגלנו על המיטה שלה מחובקים וערומים.
הוצאתי המון כעס שנאגר אצלי במהלך הסקס הזה. אני חושב שהיא רק
נהנתה מזה עוד יותר.
לשכב איתה באותו הערב היה תענוג מר. זה היה כמו לתת למישהו,
שאתה ממש שונא, אגרוף בפנים ולשבור לעצמך שתי אצבעות.

"לך על הסגול." בועז אמר.
"נראה לך? אני יכול להכניס את האדום בקלות." הלכתי על האדום,
החטאתי ובטעות הכנסתי את הצהוב עם הלבן.
"יופי. בטח תכננת את זה."
"שום דבר לא במקרה..."
הגיע התור שלו. הוא חיפש על איזה כדור 'ללכת'.
"זוכר שסיפרתי לך שפגשתי אותה באותו היום, כשבאתי אליהם
למשרד?"
"כן."
"אז..."
"זיינת אותה באותו הערב. נכון? כלב..."
"אני לא אמרתי את זה."
"ידעתי את זה גם כך, חנטריש. הייתי כמעט בטוח שזה מה שקרה.
עכשיו זה גם מסביר כמה דברים. להגיד לך את האמת, אני לא יודע
מי משניהם יצא יותר גרוע. אין מצב שהיא לא ידעה שזה מה שיקרה
כשהיא התקשרה אליך באחת בלילה."
"כן..."
"מה כן? היית צריך לצפות לזה, טמבל! לפחות היית קורא לי, או
משהו. לא יודע..."

לאחר ששכבנו בפעם האחרונה, לא ראיתי אותה במשך חודש וחצי. פעם
אחת דיברנו בטלפון במשך חמש דקות וזהו.
אחת בלילה. היא מתקשרת לפלאפון. היה לה קול מוזר. עצוב.
"מצטערת על השעה, דוד. אני חייבת לראות אותך."
"מחר... אני מת לישון."
"בבקשה, דוד. זה מאוד חשוב. אני צריכה לדבר איתך על משהו."
"מה, את בהריון?"
"לא."
"תודה לאל. ועכשיו, לילה טוב."
"אל תנתק. בבקשה, דוד. אני אחכה לך בפארק. זה קרוב אליך. תהיה
שם בעוד עשר דקות בערך."
"למה זה..." היא ניתקה.
הייתי נורא ישנוני. התלבשתי, צחצחתי שיניים ויצאתי מהבית.
היה קר בחוץ ולבשתי חולצה קצרה. הלכתי ברחוב הריק עם ראש שמוט
וחשבתי - מה לעזאזל היא רוצה.
לאחר עשר דקות הליכה, הגעתי למקום. עוד מרחוק ראיתי אותה יושבת
על הספסל הכי קרוב לכביש.
"היי." היא חייכה בעצבנות. התיישבתי לידה.
"מה כל כך חשוב, שאת מעירה אותי באמצע הלילה?"
"הייתי חייבת לדבר איתך." אוטו חנה בצד השני של הכביש. בדיוק
מולנו. החלון היה פתוח והבחור שישב מאחורי ההגה הסתכל עלינו.
"תקשיב, גדי חמום מוח." הרגשה מאוד משונה התעוררה אצלי בבטן.
"ו...?"
"והוא יודע שהייתי איתך. לא יודעת איך. הוא אמר לי, שיחפש
אותך."
המנוע של האוטו שחנה מולנו כבה. הדלתות נפתחו ויצאו ממנו שני
בחורים. הם התקדמו לכיוון שלנו. אורלי קפאה במקום. היא הסתכלה
על השמאלי.
כשהם התקרבו, היא קמה מהספסל. גם אני קמתי.
"מה אתה עושה פה?" היא שאלה את השמאלי. בשלב זה התחלתי לפחד.
"זה הוא?" הוא הצביע עליי. הבחור היה בגובה שלי, רק רחב יותר.
הוא נראה פחות מרושע ממה שתיארתי לעצמי. היו לו תווי פנים
רגועים למדי.
"אבל אמרת..." היא ניסתה להגיד.
"תחכי באוטו."
"גדי, אל..."
"אמרתי, תחכי באוטו!" הוא תפס אותה ביד ומשך אותה הצדה בכוח.
היא הייתה על סף דמעות, אך לא אמרה דבר. אורלי הסתובבה והתחילה
לחצות את הכביש. לא האמנתי עליה.
"אתה בטח דוד." הוא חייך אליי והושיט את ידו. הבחור השני לא
חייך כלל. הייתה לו הבעת פנים מאוד עצבנית. הוא היה גבוה
משנינו בחצי ראש. קצת שמן.
שקלתי לרגע אם ללחוץ לו את היד או לא. בסוף לחצתי.
"תשמע, דוד." הוא הניח את היד שלו על הכתף שלי. "אני רוצה
להסביר לך משהו..."
ברגע הזה, חשבתי שאני צריך לברוח משם כמה שיותר מהר. באותו
הרגע, הוא פתאום הכניס לי אגרוף בבטן. התקפלתי, מרגיש בחילה
נוראית וקושי רב לנשום.
לפני שהספקתי לעשות משהו, הרגשתי שמישהו תופס לי את הידיים
ומסובב אותם מאחורי גבי. השני יישר אותי בכוח.
ראיתי מולי את גדי. הבחור השני עיקם לי את הידיים מאחורי הגב.
כמעט הקאתי באותו הרגע.
"אם אני רק אראה אותך מסתכל לכיוון שלה, אני אחתוך אותך, בן
זונה...!" הוא הכניס לי אגרוף בפנים. "חתיכת חרא...!" עוד
אחד.
הרגשתי איך הפה שלי מתמלא בדם. חטפתי עוד סדרה של אגרופים
בבטן. ניסיתי לחלץ את הידיים, אבל הבחור השני החזיק אותי חזק
מדי. הרגשתי סחרחורת נוראית והקאתי. הבחור השני שחרר אותי.
נפלתי על הברכיים ולאחר מכן, על הבטן.
הראש התפוצץ מכאבים, אבל את הגוף לא הרגשתי. שמעתי את גדי מקלל
אותי והרגשתי את הבעיטות של שניהם, בכל חלקי הגוף.
"בן זונה מזדיין. זבל...! אני אהרוג אותך!" הם הלכו. ראיתי את
הרגליים שלהם, מתרחקות ממני.
נאנחתי בכאב והתהפכתי על הגב. שמעתי את האוטו מניע. הם נסעו.
היא סידרה אותי. חשבתי לעצמי. המחשבה, שהיא סידרה אותי כבר פעם
שנייה, הייתה הרבה יותר כואבת מכל המכות שחטפתי.
עכשיו התחלתי להרגיש את הכאב מכל הבעיטות והאגרופים.
לאחר כמה זמן נעמדתי, בקושי רב. הייתי בטוח שחלק מהצלעות שלי
שבורות. התיישבתי על הספסל וירקתי את הדם שהצטבר לי בפה. כמה
כל זה צפוי...
זה היה מוזר, אבל מבחינה מסוימת חשתי הקלה. כמובן שבהשוואה
לכעס ולכאב, התחושה הזאת הייתה משנית ביותר.
כבר שמעתי את הקול של בועז: "מגיע לך!"
נשכבתי על הספסל עליו ישבתי. הרגשתי איך כל האזור סביב לעין
מתחיל להתנפח. השפה התחתונה דיממה.
לאחר כעשר דקות, הפלאפון התחיל לצלצל. לא התכוונתי לענות ולא
טרחתי אפילו להסתכל מי זה היה. מי שזה לא יהיה, הוא צלצל ארבע
פעמים ואחר-כך השאיר הודעה.
לאחר חצי שעה ששכבתי על הספסל כמו מחוסר בית מוכה, הוצאתי את
הפלאפון מהכיס כדי להתקשר לבועז. ראיתי שהיו ארבע שיחות שלא
נענו. כולן מאורלי. "כלבה!" סיננתי בין השיניים.

"תכל'ס, דוד, כל זה היה צפוי מראש. אם טל הייתה בוגדת בי, ועוד
לא פעם אחת, הייתי קובר את הבחור באדמה."
לאחר המילים שלו, תיארתי לעצמי את בועז הענק במקום גדי והחבר
שלו. זה בהחלט נראה מפחיד יותר. "כמובן שהיה להם יתרון עליך.
שלא נדבר על זה שלא הלכת מכות בחיים שלך."
"כן..."
זה היה התור שלו. החלטתי לשמוע את ההודעה, שהיא השאירה לי בתא
הקולי.
"דוד! למה אתה לא עונה. אני מקווה שאתה בסדר..." היא בכתה.
"נשבעת לך, לא ידעתי שזה מה שיקרה. הוא עבד עליי. רק רציתי
להזהיר אותך..." סגרתי את הפלאפון, מבלי לשמוע את ההודעה שלה
עד הסוף.
"תורך." אמר בועז.
"היא אומרת, שהיא לא ידעה שזה מה שיקרה."
"כלבה! באמת נראה לך? אני אומר, נמצא את הבן-זונה הזה מחר
ו..."
"כמו שאמרת, בועז, זה היה צפוי... בוא ננסה לשכוח את זה. פשוט
תשחק."
באותו הלילה, הפסדתי לבועז פעמיים.