בשבעה לא יכולתי לבכות. כעסתי על עצמי, האמנתי שבגללי זה קרה,
נכון שהדס רצתה ללכת למועדון הזה אבל הרגשתי שבגלל שעזבתי אותה
לבד עם הבחור ההוא היא נרצחה.
למה? למה הוא הרג אותה?
מה הדס עשתה לו?
מהחקירה המשטרתית עלה שהדס נרצחה באכזריות לא מתוארת, שהיא
סבלה סבל בלתי יתואר, ואני רק הרגשתי יותר ויותר אשמה.
הוא אנס אותה. ואז הוא ירה לה בראש 3 פעמיים, פוצץ לה את
המוח.
ובנוסף לכל המניאק דקר אותה בכל הגוף, רק בפנים שלה הוא לא
נגע, השאיר את הפנים היפות שלה ללא פגע. וכאב לי, כאב לי כמו
שלא כאב לי מעולם.
הרשתי כאילו הרגו אותי, כאילו וחצי ממני מתי, שלקחו לי חתיכה
מהנשמה.
שנאתי את עצמי, עד היום אני שונאת את עצמי שהנחתי לדבר כזה
לקרות.
ישבתי עם ההורים של ההדס לאורך כל השבעה, הם כל הזמן אמרו לי
שזו לא אשמתי, שאני לא יכולה להיות אשמה שרוצח אכזרי תפס אותה,
הם אמרו שהם לא כועסים עליי אבל אני לא האמנתי להם.
בחודש הגעתי לפני כולם לבית הקברות, וישבתי ודיברתי עם המצבה
שלה.
אומנם זה נשמע מטורף לגמרי אבל ישבתי ודיברתי איתה, כל הזמן
חשבתי שהיא חייבת לשמוע אותי, חייבת.
נזכרתי בהלוויה שלה, שם בכיתי, כל הדרך ליטפתי את הגופה שלה
שהייתה עטופה בבד כזה, כששמו אותה בתור בור הזה צעקתי עליהם
שלא יכאיבו לה, זה לא משנה שהיא לא בחיים, רק שהיא לא תסבול
יותר ממה שהיא כבר סבלה. והכרחתי את עצמי להסתכל, להסתכל איך
הם קוברים אותה, לוודא שהיא באמת בתוך הקבר, לוודא שלא יוכלו
להפריע לה יותר.
ואמא שלה בכתה, צרחה צרחות אימה, צרחות שפילחו את הדממה הכואבת
של בית הקברות, וכתבי טלוויזיה ועיתונאים מקיפים אותנו, כולם
חייבם לדעת הכל, רוצים לדבר איתי, החברה הכי טובה ואני לא
יכולה לשמוע אף אחד, רק מסתכלת לקבר ובודקת שהכל בסדר, שלא
מכאיבים לה.
ועכשיו אני יושבת ומספרת לה בדיוק מה קרה, מספרת לה איך חיפשת
אותה, על גיל, מה עלה בחקירת המשטרה, על ההורים שלה, עליי
ומבקשת סליחה אחרי כל משפט שני.
וכל הזמן מקווה שהיא שומעת, שהיא באמת סולחת לי, שהיא יודעת עד
כמה רע לי בלעדיה, עד כמה עצוב לי, עד כמה אני מתגעגעת אליה,
לקול שלה.
ואז הרגשתי ליטוף, אמא של הדס.
ואני מסתובבת אליה, מחבקת אותה חזק ובוכה, והיא בוכה איתי,
שנינו עומדות ובוכות ומדי פעם אני מסננת התנצלות, לא מסוגלת
לקבל את זה שאולי אני לא אשמה, שאולי זה לא בגללי.
ואז היא עזבה אותי, תפסה אותי חזק והביטה לי ישר בעיניים-
"נעמה, את לא אשמה, הדס הייתה תמימה מדי, היא האמינה שאף אחד
לא יפגע בה, את לא יכולת למנוע את זה."
ואני מביטה בה עם עיניים לחות ובפעם הראשונה מאז הרצח חשבתי
שאולי היא צודקת, שאולי באמת אני לא אשמה ואז התחלתי להיזכר
בגיל, להיזכר איך הוא עזר לי לחפש את הדס, ונזכרתי איך אחרי
המקרה ישבתי עם המשטרה והוא נעלם, מעניין מה קרה לו, תהיתי.
המון אנשים התחילו להגיע, כל קרובי המשפחה, עיתונאים למינהם
ואז גם הוא הגיע, רק חשבתי עליו והוא כאן, גיל הופיע כאילו מן
האוויר.
הוא הולך לכיווני, מסנן חיוך לא בטוח בעצמו, מתנהג כאילו והוא
לא היה אף פעם בבית קברות, לחוץ משום מה.
"היי" הוא אמר, אמא של הדס כבר לא עמדה לידי, היא הלכה לראות
את שאר בני המשפחה והותירה אותי לבדי מולו, מול גיל.
"היי" עניתי וחייכת אליו חיוך מזויף, כי האמת שממש לא רציתי
לחייך, כנראה שהוא הבין כי הוא חיבק אותי חיבוק דוב כזה ולחש
לי באוזן "את יכולה לבכות, אני לא אחשוב אותך לחלשה בגלל זה."
ונפתחו הברזים כאילו במגע של קסם והוא ליטף לי את הראש, אומר
לי לא לדאוג, שעכשיו היא במקום יותר טוב, לא לדאוג, יתפסו את
מי שעשה את זה, לא לדאוג.
ואז הכל נגמר,כולם התחילו ללכת אבל רק אני וגיל נשארים, עומדים
מחובקים ליד המצבה, ליד הבית החדש של הדס.
עמדנו שם המון זמן, אין לי מושג בדיוק כמה זמן, אבל כשהרמתי את
ראשי ראיתי שכבר חושך ושאנחנו לבד, שאפילו אמא של הדס כבר לא
שם.
"שנלך הביתה?" הוא שאל.
"כן, בוא נלך הביתה."
הלכנו בקור המקפיא של בית הקברות לעבר המכונית שלו, אני הגעתי
באוטובוס לשם אז דווקא שמחתי שאני לא אצטרך גם לחזור
באוטובוס.
ישבנו בשקט, הסתכלתי עליו לאורך כל הנסיעה אבל לא דיברתי, לא
היה לי חשק לדבר.
אחרי חצי שעה בערך הוא הוריד אותי בבית, "תגידי, אני יודע שזה
לא המקום ובהחלט לא הזמן המתאים אבל אפשר לקבל את מספר הטלפון
שלך?" הוא שאל בהיסוס.
לא יודעת למה אבל נתתי לו את המספר, אמרתי לו להתראות, נתתי לו
נשיקה על הלחי וירדתי מהאוטו.
המשכתי לעמוד שם עד שהוא נסע, רק אז הסתובבתי לעבר דלת הכניסה
ואז הבנתי משהו.
הבנתי שמעולם לא אמרתי לו איפה אני גרה.