אתה.
אתה נכנס לך למופע המרכזי, אפוף לך בזוהר הקטן שבנית לעצמך.
מתיישב קרוב. אין לי מושג למה. משתדל שלא להסתכל עלי. אני כבר
לא זוכרת מי פגע במי קודם. אולי בכלל לא פגענו. אולי זה סתם
נועד להגמר מהר יותר ממה שהתחיל. לא, אני לא מתחרטת. גם אם
עשיתי משהו רע או מיותר, אין מה להצטער עליו, אם למדתי ממנו
משהו בסופו של דבר.
אבל למה כל כך קרוב?

אתה.
אתה נכנס לך, קצת נבוך. עדיין הלב שלי נצבט מעט כשאני רואה
אותך. בכל זאת, אולי היה שם משהו לא כל כך קצר וסתמי, כמו שאני
זוכרת. התגעגעתי קצת, חשבתי קצת. בכל זאת, אתה יודע. מעניין אם
החיבוק שלך נשאר חם כמו פעם.

אתה.
אתה נכנס לך באדישות, במין אצילות שכזאת, כמו אריה בג'ונגל
שמגיח מתוך השיחים. אתה רץ לך לבר, כמו תמיד, ושותה משהו
ממסטל. אולי כדי לשכוח קצת את היומיום. ואני, כמו תמיד, אבוא
להגיד שלום. מי יודע, אולי תתעלם ממני. אולי תיתן לי את חיוך
הצ'שיר שלך, שממיס אותי בכל פעם מחדש. אבל אני לא אדע מה להגיד
לך.
"שלום"?

אתה.
איתך יצאתי פעם. מה המצב?

אתם.
אני כבר די אדישה. זה שאני כבר לא מרגישה כלום. אני כן. בגלל
זה כואב לי כל כך לראות אתכם. אבל כמו שהספקתם לשמוע, אני כבר
אבן. זה כמו מנגנון קטן שמנתק אותי ממה שיש באמת. קליק אחד,
ואני לא מרגישה כלום.

המוזיקה הזאת באמת עזרה לי לכתוב.

נכתב באמצע ערבמה 70, בזמן ההופעה של אפטרשוק