[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







נעמה שיינמן
/
''האפלה''-חלק ב'

זה היה יום שישי רגיל, וכמו בכל יום שישי רציתי לצאת לבלות קצת
ולנוח מהשבוע המעייף שהיה לי.
"הדס, יש לך רעיון מה נעשה היום?"
הדס, החברה הכי טובה שלי בעולם, היא תמיד הייתה שם בשבילי,
לאורך כל השנים, רק איתה רציתי לבלות ולא עם אף אחד אחר, רק
ששנינו לא ידענו שזה הולך להיות הבילוי האחרון שלנו יחד.
"נעמה אתה לא תאמיני! פתחו מועדון חדש בת"א ואני ואת חייבות
לבדוק את המקום, כי הרי זה לא ייתכן שלא ניתן ביקורת!"
"את צודקת"-הסכמתי ללא היסוס, "ואיך קוראים למועדון? פשוט אני
צריכה לעדכן אמא בהכל כדי שתיתן לי את האוטו."
"קוראים לו "האפלה", נכון גותי לגמרי?"
"אני דווקא הייתי אומרת מוזר, אבל ננסה, אולי יהיה כייף."
"אין דבר כזה אולי!" היא כמעט צרחה, "אם אנחנו נחשוב חיובי אז
זה מה שיהיה, אל תהיי שלילית!"
וקבענו לצאת למועדון "האפלה", אמא עודכנה בפרטים ואכן קיבלתי
את האוטו ליציאה.
בשעה 11 בדיוק הדס התייצבה אצלי, כמו שעון הילדה הזאת והתחלנו
לנסוע שברקע אנחנו שומעות את הרדיו מנגן את כל השירים שאנחנו
אוהבות ורק גורם לנו לרצות להגיע כבר.
חנייה אפלולית, מפחידה יש לומר אבל לא רציתי לריב עם הדס אז
פשוט חניתי ויצאנו מהאוטו והלכנו לעבר המועדון.
"האפלה"-אני יכולה להגיד לכם שבחיי לא ראיתי מועדון כזה, הוא
היה ענקי, לא האמנתי שבת"א יש מקום לכזה מקום גדול, הוא היה
נראה כמו טירה עתיקה ולא הבנתי מתי הספיקו לבנות טירה כל כך
גדולה אבל זה היה נראה כאילו ורק אני חושבת כך אז גירשתי את
המחשבה במהרה מראשי.
הסלקטור היה בחור מגודל ביותר והיה לו כלב ענקי, אבל משום מה
זה לא הטריד אותי והוא הכניס אותנו ישר למועדון.
שם פגשתי אותו.
הוא היה בחור בלונדיני, גבוה ומרשים למדי הוא לבש חולצה שחורה
מכופתרת ומכנסי ג'ינס משופשפים וכל מה שיכולתי לחשוב זה שהוא
בחיים לא יסתכל לכיוון שלי, כן, רגשי הנחיתות שלי משתלטים עליי
שוב.
"נעמה? למי את מחכה? בואי לרקוד!" והיא תפסה אותי ביד וגררה
אותי, חשבתי לעצמי שאני לא אראה אותו יותר אבל לא נורא, פעם
הבאה.
הייתה מוזיקה נהדרת, רקדנו שעות ונהנו בטירוף,ואז אמרתי להדס
שאני הולכת לבר לקחת לי משקה, לכל הנלחצים סתם רציתי לקחת קולה
או משו, והדס, היא בינתיים ניצלה את הזמן לרקוד עם איזה בחור
ארגנטינאי.
התיישבתי על הכיסאות המגניבים האלה של הבר והזמנתי לי קולה,
ישבתי וחיכיתי לקולה שלי ותוך כדי ראיתי את הדס והארגנטינאי
שלה רוקדים באקסטזה.
"המושב הזה תפוס?" קול גברי שאל אותי, הבטתי אל המקום שממנו
בוקע הקול וראיתי אותו, את הבחור הבלונדיני הגבוה והמרשים,
מקרוב ראו את הזיפים שעל פניו ואת השיניים הלבנות שלו, וכמובן
שאת העיניים החומות הגדולות והיפות שלו.
"אממ, כן, לא, המושב לא תפוס, אתה יכול לשבת"-איזה טיפשה אני,
לגמגם? מה את חושבת לעצמך?
"תודה" הוא אמר וחייך חיוך רחב שחשף את שיניו הלבנות, " אז איך
אמרת שקוראים לך?"
"לא אמרתי" עניתי בערמומיות חתולית.
"אוקיי, תפסת אותי, אני מסתכל עלייך מתחילת הערב ואני פשוט
חייב לדעת איך קוראים לך."
"לא אכפת לי כלל וכלל, אני נעמה, נעים מאד." וחייכתי אליו חיוך
שובב.
"היי, אני גיל." הוא אמר לי והושיט אליי את ידו כדי שנלחץ
ידיים, "נעים לי מאד מאד."
באותו רגע הייתי בטוחה שמצאתי את איש החלומות, חבל שלא ידעתי
על מה שמצפה לי בהמשך.
ולמעשה שכחתי מקיומה של הדס וישבתי ודיברתי עם הבחור הבלונדיני
כמה שעות עד שנזכרתי בהדס, הסתכלתי על רחבת הריקודים ולא מצאתי
אותה באף מקום, הלב שלי התחיל לפעום בחוזקה.
"מה קרה?" גיל שאל אותי ואני לא עניתי ורק המשכתי לחפש בעייני
את הדס, יודעת בליבי שמשו לא בסדר, משו לא טוב קורה כאן, הדס
לא הייתה נעלמת לי ככה, יש לנו חוקים בקשר למסיבות.
"נעמה, משו קרה לך, למה את לחוצה כל כך?" הוא היה נראה לחוץ גם
הוא, אולי בהשפעתי, ואני פשוט סיפרתי לו שהדס נעלמה לי והוא
הציע שנחפש אותה ביחד, אז הסכמתי והלכנו לחפש אותה.
עד 6 לפנות בוקר חיפשתי אותה במועדון, היו רגעים שהייתי בטוחה
שאולי היא חזרה הביתה עם הארגנטינאי ההוא אבל מייד ביטלתי את
ההשערה הזאת כי הדס בחיים לא תעשה דבר כזה, היא הייתה אומרת לי
ותמיד יש לנו את החוקים שלנו, לא הולכים אחת בלי השנייה, אף
פעם.
הבטן כאבה לי נורא, הרגשתי כאילו והדבר הכי נורא בעולם קרה,
גיל רק החזיק לי את היד והמשכנו לחפש, גם הוא כבר אמר לי שאולי
היא באמת חזרה עם הבחור הזה הביתה אבל ידעתי שלא יכול להיות.
בסביבות 7 כבר ביקשו מאתנו לצאת מהמועדון, שאנחנו היחידים
ושרוצים לנקות ולסדר שם, ובלית ברירה יצאנו משם, עדיין לא
מבינים לאן הדס נעלמה.
כאילו ובלעה אותה האדמה, לאן היא יכלה להעלם? כל כך הרבה
מחשבות רצו לי בראש, וגיל הלך איתי וליווה אותי, אמר לי שאולי
היא ליד האוטו.
הוא לא ידע עד כמה יסתבר שהוא צודק, או שאולי הוא ידע?
הגעתי לאותו אזור חנייה אפלולי כשגיל אוחז בידי בחוזקה,
ואחיזתו מתחזקת מרגע לרגע, כאילו והוא מפחד ממשהו, ואז גם אני
ראיתי את זה.
והבנתי למה הוא כל כך מפחד, ממה הוא כל כך מפחד.
עמדתי ובהיתי ודמעות לא יצאו ולא יכולתי לצעוק ולא יכולתי
לזוז, רק לעמוד ולבהות והמחשבות מסתובבות לי בראש, חושבת למי
להתקשר קודם.
וגיל כבר התחיל לחייג למשטרה, אני יכולה לשמוע אותו כאילו
ועכשיו הוא מדבר לידי "אני צריך ניידת למועדון האפלה, יש כאן
מקרה חירום..." ואז הפסקתי לשמוע.
נפלתי על הרצפה, הדמעות החלו לפרוץ ואני, בלי לעשות חשבון לאף
אחד, חיבקתי את גופתה חסרת החיים של הדס.
ובוכה, כפי שלא בכיתי מעולם.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אמא אמא, למה
המרק שלי אדום?

"שתוק לפני שהוא
יתקרש..."


תרומה לבמה




בבמה מאז 10/3/05 2:29
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נעמה שיינמן

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה