ישבתי בכיתה, השעה הייתה בערך אחד וחצי- שיעור ספרות. ישבתי
ושקעתי במחשבות מדאיגות על מר גורל העולם ועל כמה בעיות
(נפשיות, בעיקר) של כמה מהתלמידים בכיתתי. הסתכלתי ימינה
וראיתי בחור קטן, שלא יכול לשבת רגוע במשך יותר מ-10 שניות.
הוא פשוט יושב בכיתה, בחוסר מעש, משתעמם מהשיעור- כמו כולם,
ולא יודע מה לעשות עם עצמו. שניה אחרי זה, הסתכלתי שמאלה
וראיתי בחורה נחמדה שהתאהבה באיזה בחור שפגשה במכון כושר- ולא
יודעת מה לעשות. הסתכלתי קצת אחורה, לשניה אחת, כדי לא למשוך
יותר מדי את תשומת הלב של המורה- וראיתי עוד בחורה מדוכאת, אחת
שאני כל כך אוהב ומנסה תמיד להיות שם בשבילה- אבל במצב הזה,
אני פשוט לא יכול. הסתכלתי קדימה וראיתי מישהו שאני באמת לא
רוצה לדבר עליו- אבל זה לא אומר שלו אין בעיות והוא מיוחד.

שניה אחרי זה, לא יודע איך, נזכרתי בכמות השיעורים הענקית שנתן
לנו אתמול המורה לתנ"ך... וישר משם- התחלתי בשאלות מהותיות,
כמו למשל "איפה אלוהים, שהמורה הזה לנת"ך כל כך מאמין בו? איפה
הוא בשביל אותו בחור קטן שלא יודע מה לעשות עם עצמו בשיעור
ספרות המשעמם? איפה הוא בשביל הבחורה הנחמדה שמשמאלי- שלא יודע
מה לעשות כשמתאהבים? איפה הוא בשביל אותה בחורה שאני כל כך
אוהב- ולא יכול לעמוד לצידה כשהיא ממש ממש צריכה? איפה הוא
בשביל הבחור המעצבן, שעליו אני לא רוצה לדבר? איפה הוא בשביל
כל אותם אנשים שסובלים בעולם שלו, בעולם שהוא יצר? למה הוא לא
יכול להוזיז ת'תחת (שלא בטוח שיש לו) ולהתחיל לפעול- למען
כולנו, למען אותם אנשים?". אז, פשוט בלי ששמתי לב, בלי שיכולתי
להרגיש קודם לכן- עלתה לי התשובה לראש!!! התשובה שכל כך
חיפשתי, אותה התשובה שאני מחפש כל כך הרבה זמן. אולי תתפלאו,
אבל זו תשובה פשוטה מאוד! כל כך פשוטה- עד שזה פשוט גאוני.
מדהים.

עוד שמעתי את המורה לספרות מרצה על אמילי, הגיבורה בסיפור
שקראנו, בזמן שהתחלתי לדמיין לעצמי, להיכנס לתוך מן בועה שסגרה
אותי משאר הכיתה. ישבתי על הכיסא, מול השולחן החום. המרפקים
היו על השולחן והראש נשען על כפות הידיים, כדי שלא ייפול ואני
אמשוך תשומת לב- חוץ מזה שקרוב לודאי שאקבל זעזוק מוח קשה.
ראיתי את עצמי הולך במין מקום שחור, שהיה מואר באור לבן-צהוב
כזה. צבע שלא ראיתי מעודי. התקדמתי קצת במסדרון הארוך והמוזר
הזה ולפתע, בסוף המסדרון, התחלתי לראות צל שחור של דמות גבוהה
שעמדה, מול שולחן עגול ולא זזה. ככל שהתקדמתי יותר ויותר,
התחלתי לראות בבירור את הדמות. התקדמתי עוד ועוד, והגעתי
לפניה. היא אפילו לא מצמצה. נעמדתי מולה והסתכלתי עליה טוב
טוב- בעיניים. והיא, בכלל לא זזה. לא היה איכפת לה. היא הסתכלה
אל תוך עיניי ולא הזיזה עפעף. הייתי שקוע בתוך העיניים הכחולות
האלה, כשפתאום, משום מקום, היא שאלה

"מה רצונך?"
"אני לא יודע. אני בכלל לא יודע איפה אני. שניה אחת אני בשיעור
ספרות בבית ספר, ושניה אחרת שאני במסדרון חשוך שאני לא מכיר!"
"ברוך הבא, אתה מדבר בזה הרגע עם המזכירה הפרטית של
אלוהים."
"זה מסביר את העובדה שאת בלונדינית ותקוע לך עיפרון באוזן?"
"זו לא העת לבדיחות. רצית לקבל כמה תשובות, על מהות החיים-
וזו הסיבה שאתה פה. אם היית רוצה לרדת על המזכירה של אלוהים,
כנראה שגם היית מגיע לכאן- אבל, לעת עתה, זו לא הסיבה"
"אז מה? אני הולך לקבל תשובות? אני מצטער, אבל אני לא קונה את
זה. למרות שאם זה נכון, אני אהיה המאושר באדם- אבל, עברתי כל
כך הרבה- וזה יהיה ממש מוזר אם הכול ייגמר כאן, בתוך מסדרון
חשוך."
"אז מה רצונך? לחזור לשיעור ספרות וללמוד על בחורה שרצחה את
אהבת חייה?"
"מצידי לשבת פה, להמשיך להסתכל לתוך עינייך. הכול עדיף על
שיעור ספרות משעמם. מקסימום, אני אעתיק את החומר מהבחורה
שיושבת ליידי- אותה בחורה שאלוהים שכח לעמוד מולה פנים מול
פנים- ולהסביר לה כמה היא הולכת לסבול ומה היא עומדת לעבור-
כמו רוב בני האדם."
"אלוהים לא חייב לתת דין וחשבון לאף אחד. כמו שאתה בטח מתאר
לעצמך, הוא עסוק מאוד. בכל אופן, אלוהים לא נוהג לחלק תשובות
לאנשים רגילים- כנראה יש סיבה לכך שבחר דווקא בך."
"את זה, כנראה שאם אפגוש אותו, הוא יסביר לי בעצמו"

המזכירה הבלונדינית הסבירה לי איך מגיעים אליו.... אני הייתי
כולי ציפייה לפגוש את האחד שיצר הכול. את אלוהים. היא דיברה
המון, משכה את הזמן, כאילו מנעה ממני להיכנס- בכוונת תחילה.
אני כבר הייתי חסר סבלנות ופשוט, מתוך כבוד למזכירה של בורא
עולם, עמדתי מולה- בחוסר מעש... אך בצפייה שסוף סוף תגיד את
המשפט שאני כל כך רוצה לשמוע. ובעודי מהרהר, היא פשוט אמרה את
מה שייחלתי לו...

"אתה יכול להיכס. הוא מחכה לך..."

שמעתי את המשפט הזה, שיצא בקול קטן ודק ממזכירתו של אלוהים-
אותה בלונדינית נחמדה שהרגיעה אותי בעודי לחוץ ומבועת מהפגיעה
עימו- עם בורא העולם. חזרתי על ההסבר שלה עוד פעם אחת בראש
והתחלתי ללכת. כולי רועד ומפוחד הגעתי לדלת שחורה, גדולה
ומרהיבה ביופייה. כבחור מנומס, דפקתי בדלת וחיכיתי לתשובה.
השניות נראו כמו נצח, עד שפתאום שמעתי קול עבה וצרוד אומר לי
"אתה יכול להיכנס, שוש". כששמעתי את שמי, חיוך ענקי עלה על
שפתיי. כל הפחד נעלם וידיי הפסיקו לרעוד.

כשהוא אמר את השם שלי- ידעתי שהוא מתכוון אלי, ולא לאף אחד
אחר. אני אני ורק אני- יכול להיכנס ולפגוש את האדם שיצר הכול,
ברא הכול, שהכול שייך לו. איכשהו, הוא כנראה שם לב שאני לא
מתחיל ללכת, אז הוא חזר והוסיף "אתה יכול להיכנס משמע אתה יכול
להפסיק לעמוד בחוץ ולהתחיל להתקדם לכיוון פנים החדר, מן
הסתם."
פתחתי את הדלת הגדולה, בקושי רב. היא הייתה כבדה וכמעט ולא
יכולתי להזיזה. אבל, הרצון העז לפגוש את היישות החשובה ביותר-
גברה על הכול ובמאמצים רבים הצלחתי לפתוח אותה בכמה סנטימטרים
ולהידחק פנימה, דרך הפתח הצר שיצרתי לעצמי. נכנסתי לחדר ומתוך
נימוס והרגל, סגרתי את הדלת. הסתובבתי פנימה וגיליתי שאני עומד
בחדר חשוך, לגמרי. לא יכולתי לראות, לא את אלוהים ולא כלום-
אפילו לא את כפות ידיי. בעודי חושב מה אני אמור לעשות עכשיו,
שמעתי אותו פוצה את פיו שוב ואומר לי

"התקדם קצת קדימה. סמוך על אלוהים, לא יקרה לך כלום".

אני, בביטחון רב, למרות שבאלוהים אני לא מאמין ולא כלום....
צעדתי כמה צעדים קדימה והתחלתי לדבר

"אז מה? אתה אלוהים?"
"אכן" אלוהים השיב "אני יצרתי את העולם שבו אתה חי, את
האשליה שבה אתה נמצא כעת, אפילו אותך"
"כן" אמרתי לו, "חסוך ממני את ההרצאות על בריאת העולם, שמעתי
מספיק מהמורה לתנ"ך"
"אני יודע" השיב האל "המורה לתנ"ך שלל עושה עבודת קודש.
למרות שאף אחד לא ביקש ממנו כלום!"
"אז מה?" עניתי, "לא היה איכפת לך אם הוא היה מפסיק להיות דתי
ומתחיל לאכול חזיר?"
"לא" הוא ענה, בלי בושה, "שיאכל חזיר וייסע ביום שבת לים,
העיקר שיהיה בן-אדם בשביל עצמו- לא ובשבילי!"
"מה קורה פה?" עניתי בעודי המום, "בטח תגיד לי שגם אתה אוכל
חזיר. נוסע בשבת וצופה בערוץ פלייבוי בלווין"
"למה?" הוא שאל ברוב חוצפתו, "זה מפריע לך?"
"לא" עניתי בחיוך, "אבל אתה חושב שזה הוגן להטעות את בני האדם
המסכנים ולאיים בעינויים קשים וסבל רב בחיים שלאחר המוות-
כשאתה בעצמך לא שומר על החוקים?"
"כנראה אתה שוכח עם מי אתה מדבר" הוא אמר. "אני לא חי בעולם
שלכם ולא פועל לפי החוקים שלכם, אני בכלל לא יצרתי אותם!"
"אז מה? אתה טוען שאתה לא יצרת את התנ"ך, שכל זה לא קרה?"
"אל תבין אותי לא נכון, התנ"ך הוא אמת לאמיתה- אבל, את החוקים
יצרו לעצמם בני האדם"
"אבל, את החוקים קיבל משה על הר סיני- ממך!"
"דבר זה אינו נכון. אתה רוצה לדעת מה באמת קרה על הר סיני, עם
משה?"
"ברור" השבתי, "נראה לי שזה ייתן לי כמה תשובות, תשובות שאני
מחפש כבר המון זמן"

פתאום, בלי שום הודעה מוקדמת, בעודי מצפה לשמוע מה באמת קרה על
הר סיני- נדלקו האורות. מצאתי את עצמי בחדר עצום בגודלו, משהו
כמו פי ארבע מהכנסת בירושלים. חדר עגול וגדול, עם מלא ציורים
צבעוניים על הקירות.. והאורות מהבהבים. הבטתי מסביב כשלפתע
עיני נלכדו בשולחן שחור בוהק כזה, מבריק, כמו אחד שמרחו אותו
בלקה כדי להחליק, שלא ישרט. ושם, עם הרגליים על השולחן, יושב
על כיסא עור שחור- כנראה מאיזו חיה מסכנה, היישות שכל כך רציתי
לראות- כן כן, אלוהים. היו לו זיפים של זקן, כאילו לא התגלח
במשך יותר מדי זמן, גורמט מוזהב על הצוואר וכמה טבעות כסף על
כל אצבע ביד- היה נראה כאילו הוא לא מעודכן, כאילו הוא לא
באופנה... אבל אז, חשבתי על זה שוב, והבנתי שהוא זה שבעצם יוצר
את האופנה... ושיכול מאוד להיות שאני מסתכל על הטרנדים החדשים
שעומדים לצאת. אבל אז, ניערתי את הראש... כי ברחתי לעיניינים
שלא באמת עיקריים כרגע. ואז קלטתי.

אני שוש, הקטן והמסכן. עומד מול גבר בן 26 בערך, עומד מול
אלוהים.
ואלוהים, אתם יודעם מה איתו? הוא חייך אלי! חיוך מרושע כזה...
אבל נחמד. ואיכשהו, בהק לו משהו בפה- שן זהב! הוא לבש חליפה
שחורה כזו, כמו של אנשי עסקים וכובע מיוחד כזה... שעוד לא
ראיתי.
הייתי שקוע בו, עוקב אחר כל פרט, כל מידע חדש שאני יכול לדלות
ממנו- כשהוא אמר

"לא ידעתי שאני כל כך יפה, אני באמת צריך להעלות לפה יותר
אנשים, לא יזיקו לי כמה מחמאות"
"אני מצטער, אלוהים, אבל לא כל יום יוצא לי לראות אותך, אתה
יודע..."
"אתה לא חייב לקרוא לי אלוהים, גם אלי יספיק"
"אלי? זה קיצר של משהו?"
"לא, אלי זה לא קיצור של כלום- אין הרבה שיודעים, פשוט, זה
השם האמיתי שלי. הכול התחיל ממשה, אמרתי לו שקוראים לי אלי,
הוא שמע "אלוהים" ומשם הכול התפתח, עד היום."
"מצויין" השבתי "יש לך באמת שם יפה..."
"תפסיק עם המחמאות ותגיע לעיניין...." הוא אמר עם במבט זועף
"איזה עיניין?" שאלתי בתימהון, כאילו שוכח מהכול ושקוע בו...
"הסיבה שבגלל אתה כאן" הוא השיב
"אהההההה...." אמרתי בעודי מנער את הראש וחוזר ל'מציאות' "למה
כולם סובלים? למה לא יכול להיות אדם שמיום היוולדו עד יום
מותו- לא יסבול אפילו לרגע אחד? בקשה כל כך קטנה אבל כל כך
חשובה!"

פתאום קלטתי שאלוהים מחזיק משהו ביד. ניסיתי לזהות, אבל לא ממש
הצלחתי. פתאום, קלטתי מה זה, והייתי המום- לא תאמינו מה הוא
החזיק.... כוסית וויסקי! איך אני יודע? אתם שואלים? כי אני,
ברוב טיפשותי, לא ראיתי את הבקבוק המוכר של הוויסקי ממש ממש
ליידו. מה מצחיק? הייתי המום! לא כל יום פוגשים את אלוהים....
וכשכבר פוגשים, תאמינו לי שלא מעניין מה הוא מחזיק ביד- אלא מה
יש לו להגיד.
אלי קטע את חוט המחשבה שלי כשאמר

"מצטער, לא בא לי לענות לך!"
"אז, למה העלת אותי עד לכאן? כל זה בשביל בזבוז זמן אחד
גדול?"
"לא," אלוהים השיב "זה לא בזבוז של זמן- כי אתה כבר הבנת את
התשובה- אתה פשוט לא יודע עדיין שהבנת. ברגע שתצא מהדלת- אתה
תבין הכול. עכשיו, עוף לי מהעיניים! יש לך שיעור ספרות לסיים,
המורה מכתיבה בדיוק עכשיו- כדאי שתגיע בזמן."

לא הספקתי להגיב והוא, בהנף יד, פתח את הדלת הכבדה- שבקושי
הצלחתי להזיז כשניסיתי להיכנס והורה לי עם האצבע לעוף החוצה.
זה היה פשוט מעליב. עברתי את מפתן הדלת, הסתובבתי להגיד לו
שלום והוא טרק את הדלת ועפתי קדימה, כתוצאה מההדף החזק שהדלת
הכבדה יצרה. המזכירה כבר לא הייתה שם, גם לא היו אורות צהובים.
הייתי רק אני, מסדרון ארוך- וחושך.
חשבתי לעצמי- "ממש ערס האלוהים הזה. אשכרה ערס!"

ואז, בדיוק כמו שאלוהים אמר- עלו לי כל התשובות לראש. פתאום-
סתם ככה.
אלוהים הוא ערס.
אלוהים הוא ערס.
אלוהים-הוא-ערס.
זה מסביר את הגורמט, את הטבעות,
כל הדברים השחורים, הוויסקי וכל הסממנים האלה- שפשוט לא
קלטתי.
כל בוקר, הוא מתעורר וחושב לעצמו "למי אני אציק היום? למי אני
אגרום לסבול?". ולפעמים, כשהוא מחליט להשתכר יותר מדי, קורים
מקרים כמו רצח רבין או ההתרסקות של אילן רמון המסכן. אבל,
במקרים קשים, כשהוא משתכר המון ובבוקר, כשהוא קם, יש לו hang
over ענקי.... הוא עושה דברים כמו השואה או אסון בצ'רנוביל- או
אפילו פצצת האטום.

אז, בפעם הבאה שאתה לא מבין למה הכול קורה לך, או למה אתה סובל
ולמה אתה לא מאושר- פשוט תזכור שאלוהים הוא ערס. הוא קם בבוקר
והחליט שהיום, מכל האנשים, הוא החליט להתעלל דווקא בך- מר
גורלך. מחר הוא יקום בבוקר ויחליט להיטפל למישהו אחר- אבל, עד
אז.... נסה להראות לו שאתה לא מפחד ממנו ותראה איך שהוא
מתקפל... כי נראה לי שהבנתי את הראש של אלוהים- צריכים להראות
לו מי הבוס... והוא רץ עם הזנב בין הרגליים.

אלוהים הוא ערס,
והיום הוא החליט להיטפל אליך,
מחר זה יעבור למישהו אחר, כנראה,
אז פשוט תראה לו מי הגבר ותראה שזה יגמר יותר מהר.
שמור על קור רוח ואל תתייאש,
כי מי שמתייאש- סובל ממנו הרבה יותר.
מי שמתייאש- מתייבש.