אני מוכשר, אך לא מאושר,
רואה את הטיפשים, לפחות אהבה הם מרגישים,
הקנאה אותי אוכלת, מעכלת מבפנים,
גורמת להפנים, את הייאוש, אני מרגיש באוש,
עטוף בעור של פיל, שאותי מבודד וגם מגביל.

אני פסיבי, לא מתערב, לא מצליח להתאהב
מחוץ לזרם המרכזי, יושב על הגדה, רק משקיף ומתבונן,
מתלונן, על גורלי המר, תמיד ממורמר,
כלוא עם יותר מדי גאווה,
אלי היא לא מכניסה, אפילו שביב של חדווה.

עודני על גדת נהר ניצב, מאוכזב מהעולם,
יותר חכם מכולם, אך לא עם כולם.
חצי הכוס תמיד נראית ריקה,
אם היא מתמלאת, אז רק במועקה.

אך אני חזק,
לא מתכופף לכל אחד, ומרגיש תמיד לבד,
כמו אנטיגונה אני כמעט נשבר ושוב נופל,
אך אני לא משתולל מכל המתחולל
בעולם. זהו, הדיכאון נשלם. אני קם.

השלמתי עם עצמי, אני לא מושלם,
את חסרונותי לא אראה עוד בכולם,
אופטימיות זהירה מתחילה לבצבץ,
לאט לאט להתנשאות היא שמה קץ,
אז אולי עכשיו, אני אלמד לוותר,
ויתפנה אצלי מקום גם לאחר.