רק את איך שאני מרגישה אני יכולה לדעת
וזה כלכך ארוך ומבלבל שממש אי אפשר לראות שום דבר אחר,
אני והאחים שלי, אני וההרים שלי, אני והלבוש הבנאלי של ימי
הביניים שחולפים עלינו
בוא לכאן. בוא לכאן. אני והחורף;
כמה אפשר להחזיק את שתי הידיים ולהגיד שעדיף להתפלל לאלוהים
עכשיו
או לצלב. דברים יפים שנשמעים רחוק ואקזוטי, אדם שחור עומד על
שפת מצוק
וצועק ל
לא כדאי לאבד את התמימות. התמימות היא ערך
כמעט מוחלט
שקל לאבד,
רק צריך
לקחת את שתי הידיים המתפללות ולהצמיד אותן אחת אל השניה
כברירת מחדל
אלוהים, כמה שאני לא יודעת איך לחיות
זה אתה שמרטיב את פעמוני הרוח
זה אתה שמנער אותם
ובאוויר העומד, זה אתה שמשאיר אותם קרובים. |
