אני פשוט לא מבינה איך אני נותנת לך להיכנס לחיים שלי מחדש
ולהחזיר את כל הרגשות שהיו שם ונשכחו, למה אתה צריך לחזור
ולהראות לי עד כמה לא שכחתי אותך וכמה שאני בסך הכל סוכר נמס
כשאני מדברת איתך. כל כך שמחתי ששכחתי אותך. כל כך אהבתי את
הרעיון שאני לא אבכה יותר בלילות עליך.
ועכשיו אתה מתקשר אלי ואומר לי ששנים שלא דיברנו ושאתה גם ככה
קופץ לאזור אז אולי שתבוא אלי לסופ"ש. הגוף שלי התחיל לרעוד
מרוב התרגשות אני חושבת שאפילו שמת לב שגימגמתי קצת... כל כך
בא לי לבכות עכשיו אבל אני לא מרשה לעצמי לבכות עליך שוב...
בזבזתי יותר מדי נוזלים עליך. אני כל כך מכירה את עצמי, ברגע
שתבוא אני אתאהב בך שוב וזה יהיה הסופ"ש הכי מקסים בחיים שלי
וגם אולי נשכב. ואז מה?! אני שוב אשאר לבד בלעדיך, עם הדמעות
שבאות מתוך מחשבה עליך ואתה תמשיך לחיות בחיים המושלמים שלך
ואני אמשיך לבכות עליך ולהיכנס לעולם הדיכאוני שלי שממנו כבר
קשה יותר לצאת.
אבל לך לא אכפת, אתה תבוא, תשבור לי את הלב בפעם השניה ואפילו
לא תחשבו על זה פעמיים... תשחק את הגבר הרגיש שכולם פוגעים בו
ואני שוב מטומטמת כמוני תאמין לך ואעשה הכל כדי שיהיה לך טוב,
לך טוב ולי רע אבל לי לא יהיה אכפת באותו רגע מה אני מרגישה
אני אחשוב רק על איך לגרום לך להישאר עוד, אבל בשלב מסויים
תצטרך ללכת ואני אפילו לא רוצה לחשוב על הרגע הזה. אני אפילו
לא יכולה לתאר במילים איך הרגשתי בפעם האחרונה שניפרדנו, או
בפעם שלפניה כל כך בכיתי, כל כך הרגשתי ריקה, רק רציתי שתחבק
אותי אבל לא הית שם ואני מניחה שגם הפעם לא תהיה שם. למה באת
עכשיו? אני בתקופה לא כל כך טובה, אני כבר לא יודעת מי אני ומי
חברים שלי. אני כבר לא יודעת על מי אני יכולה לסמוך ומי רק
יתקע לי סכין בגב. אני פשוט רוצה לחזור לבטן של אמא שלי, שם לא
היו אנשים שיכולים לפגוע בי, רק אמא שלי ששמרה עלי כל הזמן.
בלי החלטות, בלי חשיבות פשוט רק לחיות...
אבל עכשיו אני צריכה להחזיר לך תשובה של מתי אתה יכול לבוא.
אולי עדיף שלא תבוא אבל אני לא יודעת איך להגיד לך את זה... כי
איפשהו בפנים אני רוצה שתבוא אבל מצד שני אני כל כך לא רוצה
להרגיש שוב את תחושת הריקנות הזאת בפנים, מין בדידות שלא
נגמרת, בדידות כואבת.
אני מרגישה לפעמים לבד אבל את הריקנות הזאת בחיים שלי לא
הרגשתי ואני מקווה שאני לא ארגיש שוב ולכן אני צריכה להגיד לך
לא, כמה שזה כואב לי עכשיו אני מעדיפה את זה מאשר את הריקנות
הזאת.
אתה כמו כדור, כשלוקחים אותו מרגישים הכי מאושרים והכי כיף
שבעולם, הכי גבוהים, ויום למחרת שמתעוררים בלי השפעת הכדור
מרגישים ריקנות כואבת, מרגישים דיכאון שלא ניגמר ובמיוחד
מרגישים נמוכים. זה כמו לעבור מהאור למנהרה חשוכה.

אני פשוט מקווה שאני אוכל להגיד לך לא ולהסביר לך שאני פשוט לא
יכולה להתמודד עם הריקנות הזאת, לא עכשיו. מצטערת.