הוא היה בחור פשוט, ראובן.  גדל בשכונה ונשאר שם, לא כי לא יכל
לעזוב, אלא מרצונו החופשי, כפי שנהג להגדיר זאת.  אני רוצה
לכתוב עליו ומתקשה למצוא את המילה הנכונה, כי כתבתי "בחור" אבל
זו לא המילה המתאימה.  בשפה ישנה יותר אולי היו מגדירים אותו
"ברנש", ואילו בעברית העכשוית יש שהיו אומרים "צ'חצ'ח" או
"ערס", אבל מעודן.  המילה הכי מתאימה היא אולי "פרחח", אבל כך
ניתן היה לכנותו כשהיה בן 10 או בן 15, ואילו לבחור המגודל
שהיה היום מילה זו לא התאימה יותר.  הוא היה ערמומי, אבל לא
מידי, כי בין עיקול הערמומיות בשפתיים וכמות התאים האפורים
הפעילים אין תמיד מתאם ישיר, ובעל לב טוב מרבית הזמן.  מתי לא?
יש שישאלו, ובכן- התשובה הטובה ביותר לשאלה זו היא סיפור
שהתרחש לפני מספר שנים.  אם נחזור לספרות קודם זמננו, נוכל
להשתמש בביטוי הכה חינני: מעשה שהיה כך היה...

אבל לפני כן, אולי קצת רקע.
בשכונה כולם רחשו לו כבוד.  חלקם מתוך יראה וחלקם מתוך פחד.
זה כמעט אותו הדבר, אך ההבדל הדק אומר, כמדומני, כי יראה היא
תולדה של פחד ממשהו שאינו ידוע ואינו מוכר.  והיו, דרך אגב,
מספר אנשים שרחשו לו כבוד שלא מתוך יראה ולא מתוך פחד, כי אם
מחברות, הזדהות ולא נקצין אם נאמר שהיו מספר אמהות בשכונה
שביקשו שיקח את בניהן תחת חסותו, "כדי שלא ירד לתרבות רעה" ואת
בנותיהן לבנות זוגו, אך כאן לא טרחו להסביר, רק חייכו חיוך
מתקתק ולעיתים גם הרימו גבה,  משל אומרות "כדאי לך, תראה אותי
ותבין כמה היא חמודה..."

אך ראובן לא נהג לצאת עם בנות, הוא לא היה בקטע.  הייתי קוראת
לו "זאב בודד", אבל הוא לא היה לגמרי בודד- הוא מסתובב עם
החבורה שלו בשכונה, ולפעמים גם בשכונות אחרות של העיר, ומתעסק
בכל מיני עניינים.  מה הם היו? אף אחד כמעט לא ידע, אך היו מעט
שידעו, ומשם התגלגל לו הסיפור מפה לאוזן עד שהגיע אלי והינה
אני מספרת אותו.  לולי היו יודעים את הסיפור האנשים שסיפרו
והוסיפו ותיבלו אותו גם באירועים שלא התרחשו, היה נעלם ראובן
מהתודעה השכונתית וזכרונו היה מתפוגג, ולא היה נותר דבר לכתוב
עליו את הסיפור הזה אחרי כך וכך שנים.

אז כפי שסיפרתי קודם - לראובן עוד היה לב טוב והיתה חבורה והיה
אופי קצת בעייתי ושלושת אלה יצרו שילוב מיוחד שקשה היה למצוא
אצל אנשים אחרים.  אני רוצה להתאפק אבל חייבת להגיד שלפי
הסיפורים אפשר להגיד שהוא היה טיפוס כריזמטי, ואולי חוקרים
בתחום המנהיגות היו אומרים שהוא מנהיג מעצב או משהו כזה.  אבל
ראובן לא שעה להגדרות כאלה ואחרות, הוא חיפש את העניין שלו ואת
הכיף שלו והיתה לו דודה אחת ענקית (לא, לא לסמים וגם לא
לשוקולד) שהפכה אותו להיות מי שהוא.

הדודה הזאת היתה סוציאליזם.  הוא אמנם לא גדל בקיבוץ, אלא
בשכונה דרום-תל-אביבית טיפוסית, ולא התחנך על ברכי הסוציאליזם.
למעשה, הוא לא התחנך על ברכי אף אחד, כיוון ששני הוריו עבדו
שעות רבות והוא בעיקר התגלגל בין סבתות במקרה הטוב וכל מיני
מעונות וגנים עירוניים במקרה הפחות טוב.  הוא מעולם לא הסתובב
ברחובות, את זאת יש לציין, ועדיין - הוא לא זכה ליותר מדי
חיבוקים ונשיקות בילדותו, לא לכפיות של זהב ולא לסיפורי לילה
טוב.   המציאות היתה קשה מדי בשביל הוריו מכדי לספר לו אגדות
על פיות לפני השינה.  

אז מהיכן הגיע הסוציאליזם? קשה לומר. ידוע לי שראובן היה מה
שדמגוגים מתנשאים עשויים לקרוא "אוטודידקט", למרות שהוא כנראה
היה מתנגד בכל תוקף להגדרה שכזו, כפי שהיה מתנגד להגדרה שהוא
כריזמטי.  ובכן, ללא הגדרות.  נגיד רק שהוא לא היה פוקד את בית
הספר לעיתים קרובות, ובכל זאת - מסיבה כלשהי - מצא עניין רב
בספרייה ושם מצא גם כתבים מכתבים שונים ואולי שם נתקל בקטע
האידיאולוגי.  ואולי הוא חשב שהגה את הרעיון בעצמו, כי גם זה -
יש לציין - דבר שראובן היה מסוגל לעשות.

אם כן, סוציאליזם. ומה עושים עם סוציאליזם? יש לב זהב, יש
חבורה, יש אופי בעייתי ויש סוציאליזם.  האם אלה רמזים מטרימים
להמשך הסיפור? ייתכן, כי ברור מאליו שראובן לא ניסה לרוץ לכנסת
וגם לא לראשות העירייה ובתור בחור בן 20 בוגר 10 שנות לימוד
(בקושי) ואינו בוגר שירות צבאי (התחמק ממנו באיזשהי דרך
יצירתית), מעולם לא היה לו סיכוי להצליח גם אם היה רוצה לנסות.
בקיצור, ראובן עוד החליט לתקן את העולם בדרך אחרת, קצת שונה.
ואולי גם אפשר לסייג את המילה "החליט", כי לא בטוח שגמלה
ההחלטה בליבו, ואולי יותר התגלגל לכל הנושא הזה בטעות, אבל
אומרים שאפשר לעשות אידיאולוגיה מכל מעשה, ולי עוד לא ברור אם
קודם עשה ואחר כך הכריז, או שקודם הכריז ואחר כך עשה, ובמבחן
התוצאה זה לא באמת משנה.

נתמקד בעובדות.  המקרה הראשון ארע ביום חורפי אחד כשהחבורה
הסתובבה בקניון בחוסר מעש.  בהתחלה הם ישבו ליד מכונות
המשחקים, צחקו, עישנו, שתו קצת בירה.  הם היו בלתי מזיקים, אך
מאוד קולניים, מה שהשניא אותם על כל בעלי העסקים בקניון, אשר
ניסו לשוות לו מראה מכובד, למרות שהיה די עממי, שתי תכונות
שרובינו רואים סתירה ביניהן, למרות שאין זה חייב להיות כך.  
אחר כך, כשהעירו להם על הרעש, הם התחילו להסתובב בקניון,
מחפשים משהו מעניין לעשות, כשראובן נתקל - אחר כך סיפר שבטעות
- באישה שצפתה בחלונות הראווה ולא קדימה, והתיק שלה נפל וגם כל
השקיות שהיו לה נפלו, והוא מיד עזר לה להרים את הכל כי בכל זאת
היה בחור מנומס, אבל היא פתאום נלחצה מכל החבורה הזאת, ופתאום
מיהרה ובחופזה אספה את הכל וברחה משם, אבל לא ראתה שדווקא את
הארנק שלה - מכל הדברים שבעולם - היא לא הרימה, וראובן קרא לה
"היי", אבל היא לא הקשיבה, והוא ניסה בקול רם יותר "שכחת את
הארנק", אבל היא כבר לא שמעה אותו בהמולת הקניון, והוא נשאר
מחזיק את הארנק ביד.  כשהוא פתח את הארנק הוא ראה שלוש-מאות
ארבעים שקל במזומן וכרטיס אשראי ופנקס צ'קים, וכבר המוח
הערמומי שלו התחיל לפעול והוא החליק את הארנק לכיס ויצא
מהקניון, וכל החבורה אחריו.

אחר כך הם הלכו לשופרסל וקנו מלא דברים בכרטיס אשראי ואף אחד
לא ביקש מהם תעודה מזהה, וראובן ידע שהם הולכים על הקצה
והמצפון קצת הציק לו, אז הוא אמר לכולם שזה לא מוסרי להשתמש
בכל הכסף הזה, אז הם לקחו את כל המצרכים וגם את הכסף שהיה
בארנק וחזרו לשכונה וחילקו למשפחות שהם ידעו שאין להן מספיק
כסף, וכל החבורה הרגישה ממש טוב עם הקטע הזה.  כולם גם רצו
לנצל את כל הצ'קים ולהשתמש שוב בכרטיס האשראי, אבל ראובן אמר
להם שככה יעלו עליהם ממש מהר ולא כדאי להגזים, וגם שמסכנה
האישה הזאת, כי הם לא יודעים את המצב הכלכלי שלה, ואולי גם היא
לא ממש עשירה, והוא גם הוסיף ואמר שהוא קצת מרחם על האישה כי
כל התעודות שלה שם ובטח ייקח לה מלא זמן ללכת למשטרה ולמשרד
הפנים ולבנק ולעוד כל מיני מקומות כדי לשחזר אותם.   לכן הם
לקחו את הארנק וכל תכולתו והוסיפו איזה פתק התנצלות ושלחו את
זה בדואר לאותה אישה, ודאגו לעשות את זה בסניף רחוק מהבית
שלהם, וגם נתנו לאיזה ילד להיכנס ולשלוח את זה במקומם, תמורת
כמה שקלים, וככה וידאו שאף אחד לא יזהה אותם.

אחרי המקרה הזה כל החבורה התלהבה והרגישה שעשו מעשה ממש טוב
ורצו לעשות את זה עוד הפעם, למרות שהיו איזה שניים שאמרו
שמסכנה האישה עם הארנק.  אבל ראובן הרגיע את כולם ואמר להם
שבאמת זה ערך מאוד חשוב לעזור לעניים ולקחת מהעשירים וזה המהות
של הסוציאליזם, ובפעם הבאה הם רק צריכים לוודא שהם לוקחים
ממישהו באמת עשיר, ואולי כדאי שהם יסתובבו בקניון רמת אביב,
ששמה הסיכויים לפגוש מישהו עשיר הם באמת הרבה יותר גבוהים.
כולם כמובן הסכימו איתו, גם כי היה ראש החבורה וגם כי היה
כריזמטי וגם כי הם חשבו שבאמת הוא אמר דברים חכמים.

ואז הם הלכו לקניון רמת אביב והתחלקו לשתי קבוצות, כי הם היו
שבעה אנשים ולא רצו להתבלט יותר מדי, וכל קבוצה נתקלה באיזה
אישה ואיכשהו הצליחה להרים לה את הארנק, ואחר כך כולם נפגשו
מחוץ לקניון וראו שהם הצליחו להשיג כמעט שבע-מאות שקל וגם הפעם
הלכו בשתי קבוצות ליוניברס קלאב וקנו הרבה מצרכים, ושוב לא
בקשו מהם תעודות ושוב הם חילקו אותם למשפחות נזקקות, אבל הפעם
עשו את זה בצורה יותר צנועה, ורק הניחו שקיות בכניסה של כמה
בתים, ואחר כך שמעו - כל אחד בבית שלו - בארוחות ערב שבת - איך
כל מיני משפחות בשכונה קיבלו סל מצרכים לשבת ואיזה נס זה - וכל
אחד בבית שלו התנפח מגאווה אבל רק בתוך הלב, כי ביניהם הבטיחו
זה לזה שלא יספרו על כך לעולם לאף אחד.

מאוחר בערב כולם נפגשו וסיפרו אחד לשני את הסיפורים ששמעו ואם
הייתם שומעים אותם מבחוץ, גם בלי לדעת על מה דיברו, יכולתם
לשמוע את ההתרגשות בקולותיהם ואת קולות הצחוק וההתלהבות, וגם
הם בתוכם שמעו את הצלילים האלה, וידעו שהינה, הם הפכו מסתם
חבורה של בטלנים לחבורה מיוחדת, עם מטרה מיוחדת, ואפילו
אצילית, וידעו שגם ימשיכו בדרכם זו.

והם לא חשבו רחוק מדי, האמת, הם פשוט התחילו לחשוב על הפעם
הבאה, ואיך היא תהיה, כי ראובן אמר שבטריק הזה כבר לא יוכלו
להשתמש, כי בטח המשטרה כבר נכנסה לעניינים.  וראובן הציע לגנוב
תיקים של אנשים מתוך הרכבים שלהם ברמזור וכולם חשבו שזה רעיון
מצוין, וחשבו ביחד על דברים לעשות את זה הכי טוב ומבלי להיתפס.
ובאמת גם הרעיון הזה עבד, ואחר כך ראובן המציא עוד שיטה ועוד
אחת, וככה הם פעלו מספר חודשים בלי שאף אחד יידע את זה, כי
באמת כל אחד מהם נשבע והקפיד לא לספר שום דבר לאף אחד, ואפילו
לא רמז אחד קטן.

מדי פעם היו מוצאים בעיתון תיאור כזה או אחר על אנשים שנשדדו,
אבל תמיד נכתב שהמשטרה לא תפסה את השודד, וגם אין לה קצה חוט,
ובעיתון גם לא היה שום רמז על קשר בין אירועי השוד השונים.
ראובן וחבורתו השתדלו מאוד כל הזמן להשתנות ולשנות את השיטה,
ולא לחזור על שום דבר יותר מפעם-פעמיים - לא על שיטת השוד, לא
על מקום השוד, לא על אופן החזרת המסמכים או התעודות החשובות
ולא על מקום רכישת המוצרים - כי ראובן הכריז כבר בהתחלה שברגע
שהם יעשו אפילו משהו אחד שייראה כמו שיטה, יש במשטרה אנשים
שיודעים לזהות תבניות של התנהגות, ומיד יעלו עליהם.

בשכונה  כולם התלהבו מהנדבן החדש.  אף אחד לא ידע מי עושה את
זה, אבל בכל פעם משפחה נזקקת אחרת קיבלה הפתעה בדמות מעטפה עם
כסף או סל מצרכים, וכבר היו הימורים בשכונה מי זו המשפחה הבאה
שתקבל את המתנה הנחמדה הזאת.  היו גם הימורים על דמות הנדבן.
חלק סיפרו שראו דמות עוברת בלילה בין הבתים, חלק סיפרו שזה
בכלל אקט פרסומי ועוד מעט אחת החברות תפרסם את עצמה על גבם,
חלק סיפרו שזה יהודי שירד מהארץ ועכשיו הוא שולח כספים דרך
קרובי משפחה שלו בארץ.  כולם ידעו שהשמועות האלה לא הגיוניות,
אבל כדרכן של שמועות, הן היו עיקשות והתגלגלו בין האנשים ומפעם
לפעם שינו את גרסתן, וחלקן דעכו בסופו של דבר.  אבל הסיפור
עצמו, הסיפור על המשפחות שמקבלות את המצרכים החשובים האלה,
שמרימות את האף טיפה בגלל התרומה הזו, היה כל כך עצום ומרגש,
שלא דעך והתגלגל והסתלסל ויצא מגבולות השכונה וגם מגבולות העיר
והגיע לאוזניה של עיתונאית אחת שהחליטה לעשות על זה כתבה
בידיעות אחרונות, ולכן התייצבה יום אחד בשכונה, עם צלם,
והתחילה לראיין אנשים.

הדבר הצריך ישיבת חירום של החבורה.  ראובן כינס אותם אצלו בבית
ובפעם הראשונה נראה אובד עצות, ומכיוון שהוא לא אמר דבר, החלל
התמלא מיד ולפתע כולם דיברו בבת אחת.  הינה כמה מן האמירות
שעלו שם, אם כי ייתכן שאינן נאמנות למקור במלואן: זה הזמן
להחשף - השתגעת? - למה, מה יש? לא לקחנו כלום לעצמנו, לפחות
הפרסום - כי יכניסו אותנו לכלא, זה למה - צריך להמשיך לשמור על
חשאיות, אחרת לא נוכל להמשיך לעולם - בכל מקרה לא נוכל להמשיך,
ברגע שזה הגיע לעיתון, יתחילו לחפש אותנו בנרות - יכול להיות
שאפילו המשטרה תעשה עכשיו את החיבור, לכו תדעו - אוף, מי קרא
לעיתון בכלל? איזה מן אנשים כפויי טובה - אני אומר שנחשף
בעילום שם - איך אפשר להיחשף בעילום שם, יא-דפוק - בטח שאפשר,
אפשר להשביע את הכתבת לא לחשוף אותנו - דווקא רעיון טוב -
ראובן, מה דעתך?

אבל ראובן עוד לא ידע את התשובה הנכונה, כי פתאום הבין שנסחף
למשהו שלא ידע את אחריתו, והיה לו קשה להחליט מה לעשות עם זה.
בעצמותיו בער החשק להיחשף ולהראות לכולם שהוא זה שהגה את
הרעיון ולקבל את כל התהילה והפרסום, אך ידע שטוב לא יצמח מזה.
ראשו קדח.  הוא הביט בכל אחד ואחד מהחברים שלו וניסה לשאוב מהם
כוח או לפחות סוג של נחמה.  אבל לא היה שם אף אחד שהביט בו
במבט מחבק.  הם היו שקועים בלהט הדיון שלהם.  הוא חשב לעצמו
שזה מקרה די טראגי או אירוני או שניהם, שאפילו אין כאן שום
בחורה שמעורבת, ואין - לפחות עדיין - אף איש רע להילחם בו, חוץ
מהממסד אולי, ותהה למה בכלל עשה את כל מה שעשה.  ואז היתה איזו
בהירות במוחו וקול ההגיון אמר לו להיעלם משם, להיעלם כי החבורה
לא תחזיק מעמד, כי התהילה תשבור אותם, ואם הם יישברו, הם יפלו
ויקחו אותו יחד איתם, למרות כל הכוונות הטובות.

וכשהם שאלו אותו מה דעתו הוא הניד בראשו לאט.  הקולות בחדר
אמנם נדמו למספר שניות, אבל צפצופי האזהרה במוחו לא חדלו,
ובסוף הוא אמר את המילים שאמר, בלי שתהיה לו שליטה על כך, ובלי
שידע אם הוא עושה נכון, ובלי שיבין מהיכן הגיעו הדברים.  הוא
אמר להם שכל הכוונה היתה שהסיפור הזה יהיה מחתרתי, ושהוא לא
ידע שזה מה שיצא מזה, אבל הוא חושב שאם זה הגיע לעיתון זה כבר
לא יכול להיות אותו הדבר, ולכן הגיע הזמן לפרק את החבילה
ולעשות דברים אחרים, דברים סוציאליסטים אחרים, ולכן הוא פורש
והולך לדרך חדשה, והם מוזמנים כל אחד להחליט מה שנכון עבורו,
בין אם זה ללכת לדבר עם העיתונאית הזאת ובין אם זה להמשיך
בחייו כרגיל, כי הוא בכל אופן מתכוון להתחיל במקום חדש והוא
מקווה שאף אחד מהם לא יחפש אותו ולא ינסה ליצור איתו קשר. ואז
הוא חיבק כל אחד מהם, כאילו כדי להמחיש להם שהוא מתכוון לדבריו
ואכן מדובר בפרידה אחרונה, ואז הוא אמר להם שהוא אוהב אותם, את
כולם, ושכל אחד מהם הוא אביר בפני עצמו ושהוא יודע שכולם
יצליחו בחיים ומאחל להם רק אושר ודברים טובים, ואז הוא עזב את
הבית, למרות שזה היה הבית שלו, ולא חזר לשם יותר, גם לא כדי
לקחת את החפצים שלו.

ואחר כך הוא נסע משם, וכמה ימים אחר כך קרא ב"שבע ימים" את
הכתבה של העיתונאית, וראה שכל חבריו התראיינו בעיתון, ואפילו
הזכירו את השם שלו, ולכן הוא שמח שהוא כבר יושב במטוס בדרך
לארץ אחרת, ושהוא הולך לשנות את שמו לשם יותר אמריקאי, ושהוא
הולך להתחיל חיים חדשים.  

הוא נחת בארץ דרום אמריקאית וקרא לעצמו רובין, וידע ששם הוא
יעלם ויהיה הרבה יותר קשה למצוא אותו, ושם הוא הסתובב והלך
ולמד קצת, ולמרות שלא נולד עם כפית זהב, ולמרות שגדל בשכונה
דרום-תל-אביבית טיפוסית, ואולי דווקא בגלל זה, הפך לאיש עסקים
בורגני די מצליח והתחתן עם אישה מקומית די יפה ונולדו להם
שלושה ילדים - תאומים ועוד ילדה.  וכשהוא התעשר והרגיש שהוא
מספיק רחוק ושהעבר שלו מספיק מטושטש, הוא יצר קשר עם איזה קרוב
משפחה מהשכונה, ושלח לו בכל חודש קצת כסף, וביקש שפעם בשבוע
הוא ישאיר סל מצרכים על מפתנן של כמה משפחות שאין להן, והפעם
ידע שגם אם הסיפור יתגלה וגם אם תבוא עיתונאית לספר על הסיפור,
זה לא יהיה כל כך נורא, כי בכתבה הוא יהיה סתם איש עסקים
מחוצלארץ שהחליט להיות ציוני לחמש דקות, אבל הוא יקרא את הכתבה
ויידע שזה לא מציונות אלא מסוציאליזם, ובכך זאת - זה באמת לא
יהיה כל כך נורא.