זה היה יום שישי אחד.....
קמתי בבית בחדר שלנו לשם שינוי, התקלחתי, התלבשתי, הלכתי ללמוד
קצת ונסעתי אליה ב-12 בערך. הגעתי לבית הוריה, אספתי אותה
ונסענו לבית אחיה לארוחת צהריים. ישבנו שם כהרגלנו לאכול,
לשוחח קצת איתו ועם אשתו על עניינים של מה בכך ולשחק קצת עם
ילדיהם. ילדים חמודים, שובבים. גם אנחנו רצינו ילדים. ראיתי
אותה משחקת איתם, את הכמיהה בעיניה, את הידיעה. חזרנו לבית
הוריה, לחדרה, לנוח קצת. שכבנו על מיטתה הישנה, חבוקים,
מכורבלים, עטופים בעולם משלנו, מדברים ללא הגה בדרך הייחודית
שלנו. לאט לאט חשתי בה נרדמת, ישנה, נראית כמלאך, כבובת חרסינה
יקרת ערך, בפניה הלבנים על רקע להבות שערה. כמה שעות אחר כך
ניהלנו את השיחות הרגילות עם החברים והקרובים השונים איתם
היינו בקשר. בערב לאט לאט החלו להגיע אחיה ומשפחותיהם, ושוב
הכמיהה הזו בעיניה. עשינו קידוש ואכלנו ארוחת ערב היאה למנהגנו
בערבי שישי. היא החלה לחוש ברע אך התעקשה לבקר את חברותיה. בכל
זאת אחרי הכל, הן נפגשו כל שבוע, ומפגשים אלו הפכו לאבן יסוד
ביחסיהן, מעין טקס שבועי שאליו לא יכלה להגיע מזה שבועות
אחדים. הסעתי אותה למפגש, ראיתי את האור שמילא את פניה למראה
חברותיה הקרובות וחשתי צביטה בלבי. חזרתי הביתה והלכתי לישון,
לאגור כוחות. בסביבות חצות התקשרה ונסעתי לאסוף אותה. כשהרמתי
אותה למכונית חשתי שוב כמה משקל איבדה. היא הייתה תשושה
וחיוורת ונרדמה מעט אחרי שהושבתי אותה במכונית והתחלתי לנסוע
לביתנו.
כשהשכבתי אותה במיטתנו התעוררה והביטה בי במבט זקן כ"כ, כאילו
ראתה כל מה שרצתה לראות, ועשתה כל מה שרצתה לעשות, והביטה
למוות בעיניים והבינה משהו הנעלם מעיני אחרים. נשכבתי לידה,
אספתי אותה אלי לבין זרועותיי, היא נרדמה כמעט מייד ואני...
אני נשארתי ער, מנסה לאגור זיכרונות ולנצור אותם עמוק בתוכי.
היום, שנתיים אחרי, אני עוד זוכר אותה כמלאך לבן פנים עם שער
בוער בלהבות אדמוניות, את התמימות והרכות, את היופי והאהבה
שבה. לפני שהלכה הצלחתי לשכנע אותה להינשא לי. בהתחלה סירבה,
לא הסכימה להשאיר אלמן אחריה, אחר כך הבינה את הצורך שהיה לי
בזה ונעתרה בחיוב. הגורל שלקח אותה ממני מנע מאיתנו ילדים
בנוסף לעתיד, גם היום אינני אב. אינני יכול לסבול את המחשבה על
ילד שאינו גם שלה. היום עדיין אינני מוצא מנוח ואינני יכול
לישון מאז שעזבה. אני מטייל בלילות, חש את רוחה מלווה אותי,
עוטפת אותי בנוכחותה.
ניסיתי להמשיך לחיות, אך כיצד אפשר לקבל חיים כאלה בהם קורים
כאלה דברים למלאכים תמימים כמותה? אז היום אני יושב כאן, כותב
את סיפורנו. מחר אעזוב, אצטרף אליה ואמצא את מנוחתי. אפילו
מבעד לקבר ולמוות, היא עדיין אשתי, יקירתי, אהובתי, אותה אהבתי
כפי שלא אהבתי ולא אוהב עוד לעולם.