כמה חודשים לפני שהוא הלך, אולי קצת יותר, ושכבר ידענו שהמצב
רק ילך ויחמיר נסעתי אליהם. סבתא עמלה, כרגיל, במטבח וסבא ישב
בסלון. המבט הריק שעל פניו כבר רמז שהמחלה אט - אט מנצחת אותו.
נוגסת טיפין - טיפין מאישיותו מעצם הווייתו. הברק שהכרתי
בעיניו מילדותי החל דוהה. התיישבתי לידו והוא עוד ידע מי אני.
משום מה זה היה אחד הפחדים הכי גדולים שלי - שהוא, בפעם הבאה
שאבוא, לא ידע מי אני. אבל הוא ידע, הכיר ואהב, כשם שאהב את
ילדו שלו, את דודי שדאג להתעדכן פעם בשבוע - שבועיים ממקום
מושבו בארה"ב על המצב של סבא, סבתא והארץ. אני חושב שסבא בימיו
היותר טובים היה עצוב על בחירתו של בנו יחידו לעזוב את הארץ.
לפעמים אני חושב שהייתי לו איזשהו תחליף לאותו בן אובד.
מאז שיש לי זיכרונות, אני זוכר בהם את סבא. הוא תמיד אהב אותי
בכל ליבו מן אהבה לא מובנת שכזאת חסרת סייגים ואינה מותנית.
ישבתי לידו וחיבקתי אותו חיבוק דוב. חיבקתי הכי חזק שרק
יכולתי. כבר הרגשתי את לחלוחית דמעותיי על הסוודר האהוב שלו.
"סבא אני אוהב אותך" אמרתי בקול רועד מעט והוא מצידו ישב וחיבק
אותי בחזרה, לא משמיע קול. רציתי לזכור אותו ככה : סבא אוהב,
אדם חזק, אדם שהשואה רק חישלה את רוחו ולא שברה אותה, אדם כנה
ותמים שאותם אידיאלים ציוניים פועמים בעורקיו, אידיאלים שהיום
קוראים עליהם אך ורק בספריי ההיסטוריה. אם זאת ידעתי שזה יהיה
קשה, שהזמן מטשטש את הזיכרונות. הם נוטים להתעמעם ולהתמזג בשטף
המידע שנקלט יום - יום. דבר אחד היה חשוב לי אז. דבר אחד שמרתי
מכל משמרת נעול לנצח בכספת הזיכרון שלי. ביקשתי את ידיו והוא
נתנם, ספק הבין במה מדובר, ספק לא. וכך ישבתי מחובק עימו מביט
על ידיו. לומד כל פס, מפנים כל קימור כל טביעת אצבע.
ידיים חזקות היו לו. הוא תמיד היה איש עובד, והעבודה השאירה
אותותיה בידיו המחוספסות.
את הזיכרון של ידיו אני לוקח איתי עד שיגיע זמני ללכת ואין דבר
בעולם שישכיח ממני אותו. אותם ידיים שהניפו אותי לאוויר ביום
הולדתי השלישי. אותם ידיים שדחפו אותי על הנדנדה מגרש המשחקים.
אותם ידיים שקטפו איתי עשב בגן כדי להאכיל את האיילים בגן
החיות. לא, לעולם לא אשכח אותם.
לימים סבא נפטר מהמחלה ואני מסתכל אחורה והרבה זיכרונות חוזרים
ועולים בי. הזיכרונות של אותם ימים באמת הולכים ומתעממים אבל
שבע רצון אני מאותם עשרים דקות מושלמות שלקחתי מזמני להסתכל
בידיים של סבי.
ודרך אגב ביום מותו של סבי דקות מספר לפני שניתק את חבליי
הגשמיות מעליו הוא קרא בשמי ורצה לראותי. אין אני יודע אם מתוך
הזיה או חלום, אבל הוא זכר. צערי היחידי הוא שלא הייתי שם לידו
להגיד לו כמה באמת הוא חשוב לי.