אני בגינה. הצופיות מצייצות.
מישהי אמרה לי פעם שהציוץ המתוק הזה
הוא בעצם קטטה טריטוריאלית
קטטת-הצופיות.

שישים שנה לשחרור אושוויץ.

לא יודעת מה לחשוב על אושוויץ.
חמותי, אווי, אשה אהובה, בת שמונים ושתים
אבדה את משפחתה שם.

נערה בת חמש-עשרה עוזבת את המשפחה שלה
בדרזדן, אלף-תשע-מאות-שלושים-ושמונה
אבא, אמא, שתי אחיות צעירות
תאומות
נוסעת לפלשתינה.
עם מזוודה קטנה. סט סכום מכסף
לאדם אחד.
לא מרשים לקחת יותר
משכילה. חרוצה. אופטימית. חזקה.
ככה חינכו אותה.
אבא שלה. אמא שלה.
סבתא שלה.
בבית הגדול בדרזדן
לפני המלחמה

ישבנו כולנו בחדר
אולם קונגרסים קטן במלון קונטיננטל
בתל-אביב
הם היו שניים. גבר ואשה.
גרמנים.
מצאו את הסרטים במחסן של איזה צלם.
בעל-עסק. אלף-תשע-מאות-ארבעים-וארבע.
זה המקום בו ריכזו את יהודי דרזדן.
זה הבית של אבא שלי
היא אומרת. השפתיים שלה קפוצות. חשוקות.
כאן רואים את מחנה המעבר בו ריכזו את כל היהודים.
זו אחותי, אחת התאומות.
בחורה בת שש-עשרה בערך. יפה. שיער בלונדיני
ארוך. גלי. בסגנון ורוניקה לייק.

לפני עשרים שנה, כשהם עשו רמונט בבית
צבעו את הקירות והתריסים,
היא זיהתה את המבטא היקא של הצבעי.
מאיפה? דרזדן. גם אני!
הוא היה איתן.
באושוויץ.
זוכר את הבלונדיניות התאומות.
ילדות יפות.
גם אבא שלה. מת.

היא כאן.
בת חמש-עשרה. בת שמונים ושתיים.
אשה אמיצה. אופטימית. חזקה.
כמו שחינכו אותה.