לא האמנתי שזה קרה באמת. הרגע בו שפתיי הרגישו לראשונה את
שפתיה, הנגיעות הקטנות והמתוקות של לשונה בשלי. המגע הרך של
ידיה שליטפו את ידי. כל מקום שנגעה בו בגופי חזר לחיים עם אותה
נגיעה. כוחות הגרוויטציה איבדו שליטה עליי באותו רגע, לחלוטין
איבדתי את שיווי המשקל. אני רק לא בטוחה שהוא חזר עד היום.

"את יודעת שאת הדבר הכי יפה שראיתי? שאני לא יכולה להפסיק
להסתכל עלייך? אני רק נהנית מלבהות בך. בגלל זה אני מסתכלת
עלייך מוזר מידי פעם. אני גם תמיד מחייכת כשאני מסתכלת עלייך,
אני לא צוחקת עלייך, טיפשה שלי, זה המבט הכי אוהב שלי. אז מה
אם אמרתי שניצחתי את הרגש הזה והוא לא קיים יותר, אז אמרתי. לא
הפסקתי להימשך אלייך לרגע. הלוואי והיית מנשקת אותי שוב, ושוב,
הלוואי תתחילי ולעולם לא תפסיקי. האהבה שלי אלייך רק גדלה מיום
ליום, אני עדיין לומדת אותך, אז כל פעם יש הפתעות, אי אפשר
להשלים עשרים שנה בשנה אחת.
אני לא באמת אפסיק לאהוב אותך, את יודעת... לא משנה לאן אנתב
את זה. הגוף שלי מגיב אלייך כל פעם כשאת מתקרבת, זה לא ממש
בשליטתי. ניסיתי להשתלט על זה, יאמר לזכותי, זה לא ממש עבד.
רק שתדעי שאם הייתי חושבת שיש סיכוי שתצליחי להתגבר על הפחד
שלך, הייתי נלחמת עד כלות נשמתי כדי לזכות בך. אני יודעת שזה
נשמע קצת מוגזם, אבל לו הייתי יכולה לחזור לרגע ההוא שטעמתי את
לשונך לראשונה...
אני תמיד אהיה כאן בשבילך, את יודעת.
גם אם אני עוזבת בקרוב, אני רק משנה מקום, מתרחקת פיזית, אבל
המדינה שלנו קטנה...
אני אוהבת אותך כמו שלא אהבתי מעולם אף אחד.
לו רק זה היה כך בשבילך..."