חלק ג'- שיבת המלך



שאלה ראשונה

"אני מאחר למבחן, מה אני אעשה, מה אני אגיד לו?" חשב לעצמו
ונכנס לכיתה. "שלום לך אדון מימרס,תשב בבקשה, למבחן הבא אל
תאחר..." אמר המרצה בזמן שהגיש לו את המבחן. הנער הסתכל על
הטופס, על השאלה הראשונה ואמר לעצמו: "הי, אני יודע את זה, אני
יודע את- "הדרך שבה לאידר גילה שייכותו למשפחת המלוכה" והתחיל
לכתוב

עשרים שנה עברו מאז המרד, בית מונטי עדיין בשלטון, אבל מונטי
השביעי מת לא מזמן, בערך 13 שנה אחרי עלייתו לשלטון. את מקומו
של המלך המנוח תפס בנו מונטי השמיני. העם לא אהב את המלך
והתחיל להתגעגע לבית לאידר. אבל העם ידע שאף אחד לא שרד את
המרד וחשב שלא נשאר לבית המלוכה יורש. אבל העם לא ידע שאחד שרד
את המרד, ונמצא בעיר קטנה ליד רומא.

לאידר גדל בלי לדעת את שמו או את ייעודו, הוא חשב ששמו נאייבר
והוא יהיה רועה צאן כשיגדל... הוא ניקה את הלולים ניקה את
האורוות וכמובן רעה את הצאן מפעם לפעם.

באחד הימים החמימים של האביב, כשהוא רעה את צאנו הוא פגש זר
אחד. והזר שאל אותו:" מה שימך בחור צעיר?" "נאייבר" הנער ענה.
"מהיכן אתה נערי?"שאל בהתעניינות "אני מהכפר הזה..." ענה
והצביע לעבר מורד הגבעה. "נולדת שם?"  "לא, אני לא יודע איפה
נולדתי..." אמר הנער בבלבול והמשיך לשחק עם הכבשים. "מתי עברת
הנה?" שאל הזר כאילו הוא מנסה להגיע לאיזו נקודה. "אני עברתי
לפה לפני 20 שנה בערך..." ענה הנער "אתה יכול בבקשה להפסיק
לשאול אותי את השאלות האלו, בבקשה איש זר" "שאלה אחרונה בחור
צעיר: יש לך כתם לידה ליד המותניים" שאל הזר והסתכל בציפייה
לכיוון ביטנו של הנער. "כן, יש לי" אמר הנער בבלבול בזמן שפני
של הזר זהרו משמחה. "עכשיו אם תסלח לי, אני רוצה לחזור לביתי"
והנער לקח את הכבשים בחזרה לכפר.

שלושה חודשים עברו מאז אותה פגישה עם הזר. ואז בשעת צהריים אחת
באחד מחודשי הקיץ החמים הגיע הזר שוב לבקר את הנער. הנער לא
זיהה תחילה את הזר. כשהזר התקרב והיה במרחק די קרוב לנער, הנער
כבר זיהה אותו. "שוב אתה" שאל נאייבר. "כן," אמר הזר "חזרתי.
אתה יודע מה קרה בדיוק היום לפני 20 שנה?" שאל בצפייה. הנער
הניד את ראשו בשלילה. "אני מבין" אמר הזר, "איכפת לך אם אני
אצטרף אליכם לארוחה חמה, פשוט לא אכלתי ארוחה חמה כבר מס'
ימים?". הנער לא רצה לארח את הזר, אבל הוא ידע שזה לא יהיה מן
הראוי לא לארח אותו. "בסדר, זר, אבל רק הלילה." אמר הנער בחוסר
רצון.

בינתיים כבר הספיקה לשקוע השמש על הכפר ליד רומא, ובגאראפ המלך
כבר הספיק להוציא להורג שלושה אנשים: "איני מוכן לזה, אם הוא
לא מצחיק שלא יהיה ליצן החצר." אמר מונטי בנחרצות. "אבל הוא לא
ליצן החצר מלכי, הוא הטבח." אמר שר הצבא בזילזול. "אם ככה הוא
צריך להיות ליצן החצר, מי שמע על ביצים בלי גבינה?" שאל המלך
בזמן שהתפרץ בצחוק.
"התושבים עדיין כועסים עליך, מלכי." אמר שר הצבא "הם חושבים
שאתה מתאכזר רק אליהם, ואם לא תעשה שום דבר דרסטי הם עוד ימרדו
בך..." הוסיף השר. "אינני דואג," אמר המלך בביטחון, "הם כל-כך
מפחדים ממני עד כדי כך שהם לא יעשו לי שום דבר רע." המלך אמר
וחידד את זקנו הארוך. "אבל עדיין מלכי, האזרחים מתפללים בסתר
ליבם, שבית לאידר יחזור לשלטון" אמר אחד השרים.
"אני דרשתי מכם לא להזכיר את השם הזה!!!" צעק המלך "תערפו את
ראשו!!!" ומיד באו המשרתים ולקחו אותו אל הצלבים.


באותו הערב הגיעו הזר ונאיבר לביתו. "אה... חזרת בן" אמר בעל
הבית "מה הבאת לנו?". "הבאתי נווד" אמר הנער. "מהיכן אתה, איש
זקן?" שאל בעל הבית. "אני?" שאל הנווד בתהייה, כאילו שהוא לא
ידע שישאלו אותו "אני מגאראפ" הוא אמר בחוסר גאווה. "ומה מעשיך
במקום מרוחק זה?" שאל בעל הבית. "איכפת לך אם נדבר על זה בזמן
הארוחה?, פשוט לא אכלתי כבר כמה ימים" אמר הזר וכולם התיישבו
ליד השולחן.

בזמן המנה העיקרית, בעל הבית התחיל לשאול  את הזר שאלות "במה
אתה עובד" שאל בנימוס. "אני?" הופתע, "אני עבדתי לפני 20 שנה
בבית המלוכה של לאידר, אבל בהפיכה זרקו אותי ומאז אסור לי
לעבוד" אמר הזר. "למה לא נותנים לך לעבוד?" שאל הנער כאילו הוא
רוצה להשתתף בשיחה. "המלך, סליחה" תיקן את עצמו "הטירן מונטי,
לא מרשה ליועצים לשעבר או למשרתים לשעבר לעבוד אצלו" הסביר
הזר. "למה?" שאל הנער. "כדי שלא יבגדו בו" ענה, והכניס חתיכת
עוף לפיו חסר השיניים. "במה עבדת?" שאל בעל הבית בהתעניינות
רבה. "מכיוון שהייתי אח של היועץ הראשי למלך וראש הסנאט, אז
סידרו לי עבודה בתור המטפל המלכותי של הנסיך." הזכיר הזר. "אז
אתה יודע את התשובה לשמועה, אני מתכוון אם היית המטפל " גימגם
הנער. "איזו שמועה?" שאל בעל הבית. "אומרים שהנסיך עדיין חיי,
זה נכון?" שאל הנער. "כן, זה נכון" אמר הזר, "לפני עשרים שנה,
בזמן ההפיכה" הוא התחיל לספר "לאחר שהרגו את המלכה, לי נתנו את
הנסיך ואמרו לי להחביא אותו." הסביר ודמעות התחילו לעלות
בעיניו. "אז הגעתי לכפר הזה, עם לאידר התינוק, והנחתי אותו על
מפתן הדלת." סיפר הזר ופניו של בעל הבית התחילו להחוויר. "אז
זאת אומרת ש..." גמגם בעל הבית, "שהוא..." "כן" אמר הזר
בביטחון "בגלל זה באתי." המשיך. "אני היחיד שלא מבין מה קורה
פה?" שאל הנער בבלבול. "אתה יורש העצר, בן" אמר בעל הבית לנער
והוא נראה עוד יותר מבולבל. "רגע אחד, אני המלך לאידר?" שאל.
"כן" ענה הזר "האם ברצונך להיות מלך?" שאל. והנער הסתכל לעיניי
אביו ולעיניי הזר ואמר:" אם זה רצון האל אז גם שלי" וסיימו את
הארוחה.




שאלה שנייה

"אתם צריכים להתחיל עכשיו את השאלה השנייה" אמר המרצה וקינח את
אפו עם מטפחתו המשובצת.
"אני ממש עומד בלוח הזמנים" אמר הנער לעצמו. "טוב שאלה
שנייה,"חשב לעצמו והסתכל בטופס הבחינה: "איך בית המלוכה של
מונטי הגיב כשראה את לאידר". "אני יודע את זה גם כן" אמר לעצמו
והתחיל לכתוב.

לאחר הארוחה ישבו השלושה מול האש החמה, שחומה היה יכול לחמם את
כל הבירה של גאראפ. הזר התיישב לאחור והתחיל לספר את כל הסיפור
על איך שמשפחת לאידר קיבלה את המלוכה. "יש הרבה אגדות על איך
שמשפחת המלוכה נכנסה לתפקיד וזאת נראת לי הכי נכונה" אמר הזר
והתחיל לספר על השריפה ועל הכיבוש היער ועל הפרדת הדת מהמדינה.
"אז מה קורה עם הכוהנים עכשיו, אני מתכוון אחרי שהחליפו את הדת
הרשמית של גאראפ" שאל לאידר הצעיר. "האנשים האלו" אמר,
בכוונתו אל הכוהנים "הם מקדימים את זמנם." אמר הזר. "הם פשוט
שינו את דתם בהוראות המלך, הם הרי ידעו שאם לא ישנו את דתם לא
יתנו להם עוד כסף." הוסיף "מה מונטי עשה?" שאל הנער "הפסיק לתת
להם כסף, לכן אני חושב שהם ישמחו להיות בני ברית שלך נגדו"
הוסיף הזר.
"סליחה שאני מפריע לשיחה הזאת, איש זר, אבל מה שמך?" שאל בעל
הבית "הא, נכון" אמר הזר ונתן מכה על מצחו "שמי דופלי, על שם
אחי." אמר "לאחר מותו הטרגי של אחי, שיניתי את שמי." הוסיף.
"אז מתי אתם יוצאים?" שאל בעל הבית. "דבר ראשון מחר בבוקר" אמר
דופלי. "טוב, בן, אה, סליחה, מלכי" תיקן עצמו בעל הבית, "אני
אתגעגע אלייך" . "אתה יכול לקרוא לי בן, אבא" אמר לאידר ונשק
למצחו של אביו המאמץ...

באותו הלילה, לאידר חווה שינה טרופה. היה לו את החלום שהוא
חולם מאז שהוא זוכר את עצמו. הוא ראה את עצמו נלחם עם אדם
בשריון, והוא מפיל אותו מחומות העיר הנשרפת... לאידר התעורר
בבעלה והלך לנשום אוויר צח. וכשחזר למיטה, נרדם.

למחרת בבוקר לאידר התעורר עם שחר. הזר ובעל הבית כבר חיכו ליד
הדלת... האב המאמץ נשק ללאידר ונתן לו כסף ואוכל "בכל פעם
שתסתכל לתוך זה, תזכור אותי" אמר האב המאמץ ונתן לו שרשרת זהב
עם אבנים אדומות וירוקות. "תודה אבא..." "אנחנו צריכים לזוז"
אמר דופלי ויצאו מהבית...

שלושה ימים הם הלכו מבלי לפצות את פיהם ולבסוף לאידר לא התאפק
ושאל, "איך היה אבא שלי?" "אביך לא אהב מלחמות, וזו הסיבה
שהפילו אותו..." ענה דופלי. "אני רוצה להבין: מכיוון שאבא לא
רצה לצאת למלחמה מרדו בו?" שאל בהתעניינות. "הם ראו אותו
כפחדן." אמר דופלי בביטחון." אתה מבין, אחרי שיוון נפלה ורומי
כבשה אותה, כולם רצו לנקום את נקמתה" .כולם חוץ מאביך, הוא לא
חשב שאנשים היו צריכים למות במלחמה שלא שלנו." אמר דופלי
בצער.

"כשנגיע לגאראפ, אני רוצה שתדבר עם הכוהנים, הם תמיד אהבו את
בית לאידר, ואולי, אם תצליח לשכנע אותם, הם יסכימו לעזור
לך..." אמר דופלי ולאידר הנהן בהבנה.

חודש עבר בהליכה, ובכל מקום שעברו, עיניים של העוברים ושבים
היו מכוונים לכיוונו של לאידר.לאידר הזכיר את סבו. הוא היה בעל
כתפיים רחבות, גבוה וכריזמטי, לעומת אביו הנמוך והחלש.

בדרך לבירת גאראפ השניים עברו דרך היער, ודרך הפרוורים של
הבירה. וכשסוף סוף הגיעו השנים לבירה, הם התיישבו בכיכר
המרכזית והתכוננו לפגישה עם מונטי.

בינתיים בארמון, מונטי שוב חתם על הוצאה להורג. "מלכי, החוק
שלך עבר" אמר שר הצבא. "הצלחנו?!" שאל מונטי בשמחה. "כן פיזרנו
את הסנאט." ענה השר. "באו נעשה משתה" אמר המלך, והתחיל לחגוג
עם שריו...

שלושה ימים אחרי שהחוק עבר התחילו החגיגות לסיום המשטר שהחל
ביום הולדתו של לאידר החמישי. ובאותו היום הייתה אמורה להתקיים
הפגישה בין המלך לאיש אחד שבא לבקש בקשה קטנה...

כשהגיעו לאידר ודופלי לארמונו החגיגות כבר התחילו, אבל המלך
עדיין היה מוכן להיפגש איתם. אנשים שתו, אכלו, שמחו ועשו כל
העולה על רוחם. הם הגיעו לכניסה של החדר המלכותי של המלך, ושם
עמד שומר: "מה רצונכם?" שאל. "באנו לפגוש את המלך!" התפרץ
דופלי "קבעתם פגישה?" "בוודאי" אמר דופלי "היכנסו" והשומר ופתח
את הדלת.

השניים נכנסו לאולם גדול ורחב. האולם כל כך גדול שהיה אפשר
להכניס פנימה את כל הסנאט ועדיין היה אפשר להכניס את היועצים
המלכותיים וחלק מן העם. בחדר המלך דיבר עם שר הצבא על מה שקורה
במשתה...

"מלכי" אמר דופלי בניסיון להסתיר את פניו, "באנו לפגוש
אותך..."   "אה, נכון, כמעט שכחתי, מר..." המלך הסתכל לתוך
עינייו של דופלי ואמר: "מר סקאמי..." "תראה מלכי, יש כאן אדם
צעיר שרצה לדבר איתך..." אמר דופלי ודחף את לאידר קדימה. "כן,
איש צעיר" אמר הטירן והסתכל לעיניו של המלך המיועד. "לפני יותר
מ20 שנה אביך לקח  ממשפחתי משהו." אמר לאידר. "מה הוא לקח?"
שאל מונטי בחשד. "הוא לקח לנו את המלוכה." הסתכל לאידר לעיניו
של המלך שהיה מופתע ובעיקר כועס. "איך אתה מעז לשקר לי
ככה?!!!"  צעק המלך "אני מכניס אותך לביתי וככה אתה הגומל
לי... צא מהארמון שלי מיד!" "לא. אתה תצא מארמונו!" צעק דופלי,
והזיז ללאידר את התוגה וחשף את כתם הלידה. "אני דורש מכם
לצאת!!! שומרים!!" צעק המלך, והגיע המשמר המלכותי והוציא אותם
מהארמון.

לאחר שהם סולקו מהחדר, אמר מונטי לשר הצבא:"אני רוצה אותם
מתים"  והשר הנהן בראשו.



שאלה 3
"טוב. אתם צריכים להיות בעיצומה של השאלה השנייה" אמר המרצה.
"אני באמת אצליח את המבחן הזה" חשב לעצמו והסתכל על השאלה
הבאה:"מה לאידר עשה כדי לשכנע את הכוהנים לעבור לצד שלו?"
והנער התחיל לכתוב.


"אנחנו צריכים לברוח. אנחנו נכשלנו." אמר לאידר ומשך בידו של
דופלי. "לא אנחנו לא!" אמר דופלי בביטחון, "הכול חלק מהתכנית."
"מה התכנית?"  "אתה מבין, בשביל שהמלך יוציא מישהו להורג הוא
צריך אישור של הכנסייה, כי הוא חוטא, אלא אם כן הקורבן מגיע
קודם לכהן ומבקש חמלה ואז ההוצאה להורג נדחית לאחרי משפט" אמר
דופלי. "אז למה הכנסייה לא שינתה את גזר הדין לכל ההוצאות
להורג הבלתי הגיוניות?" שאל לאידר.  " כי הם מפחדים" ענה דופלי
והתחיל למשוך את לאידר לכיוון המקדש. "למה אתה חושב שהם לא
יפחדו עכשיו?" "כי עכשיו" אמר דופלי "יש להם תקווה..."

הם היו צריכים ללכת בדרכים הצדדיות, דרך הסמטאות הצרות כדי
למנוע מסוכני המלך מלעצור אותם. ולבסוף הם הצליחו להגיע
לכנסייה.
" אנחנו מחפשים מקלט" אמר דופלי בביטחון, לעומת לאידר שנראה
מבולבל. "מה שמכם, וממי אתם נסים?" שאל הכהן. "שמותינו דופלי
ולאידר, ואנו נסים מפני המלך..." "אתה לאידר?!" צחק הכהן,
וגלימתו החומה כמעט נפלה. "מי מכם הוא האיש הטוען למלוכה?".
"אני." אמר לאידר וצעד קדימה כאילו הוא לא בגופו. "אני המלך
המיועד" אמר בקול סבו."אם כך, תראה לי את כתם הלידה שלך, בחור
צעיר" אמר הכהן בעודו מזיז את תוגתו של לאידר. "...מה בשם
הקדוש?  אתה באמת המלך!" אמר הכהן ונפל על ברכיו. "אנא ממך,
תסלח לי" התחנן . לאידר ביקש מקום מקלט ולדבר עם הכהן הראשי.
"בוודאי, מה חשבתי לעצמי, בוודאי מלכי, אני מצטער, מלכי..."
אמר הכהן והתחיל ללכת לכוון חדר הכהן הראשי.

אחרי שעברו בדלת הצדדית הם הגיעו למסדרון אבן צר, בעל דלתות עץ
רחבות וכבדות משני צידי הקיר. בסוף המסדרון האפל וחסר החלונות
הייתה ספרייה. הכהן הזיז משם ספר והספרייה זזה וגילתה דלת
חדשה. הדלת הובילה למדרגות לולייניות שלא רואים איפה הן
נגמרות. "אחרי!" אמר הכהן ועלה במדרגות עד שהגיעו לדלת. כשפתחו
את הדלת הם ראו חדר קטן עם שתי מיטות, שולחן, ושתי דלתות
נוספות: אחת מול הדלת שהם נכנסו בה, ואחרת מול המיטות.

"הדלת מולנו מובילה לכניסה של הכנסייה, לא הלכנו בה כי היא
נפתחת רק מבפנים , והדלת השנייה מובילה לחדר של הכהן ראשי" אמר
הכהן. "אני או הכהן הראשי, נבוא עוד מספר דקות לפגוש אתכם.
תרגישו בנוח" אמר ויצא מהחדר.

"אז מה עכשיו" שאל לאידר. "מחכים לכהן הראשי. אני הולך להציע
לו הרבה דברים שלא ימצאו חן בעיניך." אמר דופלי בצער. "כמו
מה?"  "נערי, אני הולך לתת לכנסיה הרבה יותר כח ממה שיש לה
עכשיו. אני הולך לתת לה הרבה יותר כסף ודברים כאלו." "למה? הרי
אמרת שהם לא אוהבים את מונטי" אמר לאידר. "נכון,אבל הכסף והכח
חשובים להם יותר." ענה דופלי.

לאחר מספר דקות אכן נכנס הכהן הראשי לחדר. "הראה את הסימן
בבקשה" אמר, ולאידר הראה את סימן הלידה שלו. " אני מצטער מלכי,
פשוט יש הרבה מתחזים." "אני מבין, אין צורך להתנצל."  השלושה
ישבו על המיטות והחלו לדבר.

"העם ממש מתוסכל מזה שהם הפילו את משפחת לאידר." אמר הכהן ומזג
לעצמו מהמשקה שהביא עימו. עכשיו במקום מלך יש לנו רודן שעסוק
בפוליטיקה פנימית במקום לנסות להדוף את הברברים שתוקפים את
ארצנו ואת רומא" אמר הכהן בזעם, והניח את כוסו בכח רב על
השולחן. "הברברים תוקפים גם את רומא?" שאל לאידר. "כן. ואני לא
יודע כמה זמן הם יצליחו להדוף אותם."ענה הכהן. "מה הם עושים
בדיוק?" שאל דופלי. "שורפים יבול, אונסים נשים, גברים. הם
בעיקר חוטאים. העם פשוט מפחד." ענה. "תראה," אמר דופלי "אנחנו
רוצים להפיל את הרודן הזה. בשביל זה אנחנו צריכים את עזרת
הכנסייה ואת עזרת האל."  "ומה תיתנו לנו בתמורה?" שאל הכהן. "
מה זאת אומרת?" האל הוא זה שנתן למשפחתי את המלוכה! ואתה בעצמך
אמרת שלא טוב לכם עם המלך" לאידר אמר בכעס כל-כך גדול שיכל
להעיר את המתים. "זה נכון, אבל הכנסייה צריכה את הכסף"  "אנחנו
ניתן לכם יותר כסף וסמכויות, וניתן לך להיות הכהן החשוב
בעולם." אמר דופלי. "אתם מחמיאים לי, אבל המשיח לא הלך עם
הכסף, אלא עם הצדק." אמר הכהן, וליטף את זקנו הארוך. "אבל
מכיוון שהצדק איתכם, ואתם באמת רוצים לתת לכנסיה מתנה זו, אני
מסכים. לטובת האל, כמובן."  "כמובן." ענה דופלי. השלושה המשיכו
לדבר על עברה ועתידה של הממלכה, ואחרי מספר דקות השמש שקעה
והשלושה הלכו למיטותיהם ונרדמו.




שאלה 4

"טוב עכשיו אתם צריכים לעשות את השאלה האחרונה, אני מזכיר לכם
עליה תקבלו את רוב הציון." אמר המרצה.
הנער שידו כבר התחילה לכאוב מרוב הכתיבה, והרגיש כאילו כבר אין
לו מה לכתוב. ואז הסתכל על השאלה האחרונה:" ספר על הקרב שהביא
ללאידר את המלכות." הנער החזיק את ראשו כאילו שכבר נמאס לו
לכתוב, אבל עשה את זה בכל זאת.


באותו הלילה היה ללאידר שוב את החלום שהוא תמיד חלם, על אותו
אדם בשריון, אבל הפעם הוא זיהה את האיש, זה היה שר הצבא שעמד
ליד מונטי כשפגש אותו. לאידר התעורר בבת אחת עם זיעה קרה על
מצחו. ויחד איתו התעורר גם דופלי. "מה קרה מלכי?" שאל דופלי
"שוב החלום" ענה לאידר "אני לא יודע מה להגיד לך, תספר על זה
לראש הכנסייה , אבל אחרי שנפיל את המלך, אני לא רוצה שיחשוב
שאתה מוזר או משהו כזה" והשניים חזרו לישון.

בוקר אחד התעורר לאידר בצהריים, אחרי התפילה של העם הלך לכיוון
הכניסה של הכנסיה. הוא פתח את הדלת הכבדה ונכנס לרכבת הכניסה.

"מלכי" אמר ראש הכנסיה, "הכל כבר מוכן, האזרחים מחכים לך, הם
יודעים על זה שבאת והם רק מחכים לזה שתתחיל את המרד." אמר בעל
הכנסיה, ולפני שלאידר הספיק לענות נכנס אחד הכהנים הבכירים.
"התחילה הפלישה לממלכה" צעק הכהן ורץ לכיוונו של לאידר, כאילו
הוא ידע מה לעשות, "מונטי קורא לכל האנשים להילחם." המשיך.
לאידר הסתכל לתוך עיניו הקשישות והעייפות של דופלי ולעייניו של
הכהן וידע מה הוא צריך לעשות.
באותו הרגע לא היה לו איכפת לא מהמלוכה ולא מהנקמה שלו. היה לו
איכפת רק מהממלכה, היה לו איכפת רק מזה שלא יאכזב את אבותיו
ואת אביו המאמץ. היה לו איכפת מכל האזרחים: מהאיכרים ועד
לאצולה, מצעירים ועד זקנים מתפרנסים מעבודה קשה ועד לכהנים
העובדים למען האל.
"חכה רגע." אמר דופלי והוציא משהו מתקו . "החרב הזאת נצלה
מהמהפכה, היא היית שייכת לאביך ולסביך ולסבו ועד ללאידר
השני..." דופלי אמר ונתן את החרב ללאידר "אני כבר מבוגר מידי
בשביל להילחם" אמר ולאידר הנהן בראשו.

לאחר מס' דקות לאידר יצא מהכנסיה והתחיל לרוץ לכיוון שער
העיר.
שם התחיל כבר הקרב. הברברים שרפו את היבול של האיכרים, והתחילו
את דרכם לבירה בזמן שהם מחזיקים לפידים. הם שרפו כל דבר: עצים,
בתים, שדות ואפילו אנשים.

"לקרב!!!" צעק שר הצבא, וכל האנשים רצו עם אותם הנשקים שהפילו
את אביו של לאידר.
לאידר מצידו נמנע מלהסתכל לתוך עיניו של שר הצבא כדי שלא יזהו
אותו.
בנתיים שערי החומה נפרצו וכל האנשים התחילו לסגת.
לאידר לקח את חרבו והתחיל לרוץ לכיוונם של הברברים, דוקר בחרבו
החדה כל ברברי שעומד בדרכו. אבל לצערו ולצער כל אזרחי גאראפ,
הברברים היו יותר מימנים והצליחו לגרום למקומיים לסגת.
בזמן שכל האזרחים הפשוטים נועלים את שער החומה, שר הצבא הסתכל
לתוך ההמון ושם הוא ראה את לאידר נותן הוראות לאנשים. "הינה
הוא," חשב שר הצבא, "אם אני אצליח להרגו המלך ישמח מאוד ויגמול
לי."הוא המשיך את מחשבותיו, והתחיל ללכת לכיוונו של לאידר.
באותו הזמן הברברים הספיקו להצית את חומות העיר ושר הצבא התחיל
לרוץ לכיוונו של לאידר. המלך המיועד ראה את מה שהולך לקרות
וברח לחומה.  לאידר נצמד לקיר, הוא מביט למטה ורואה את הכיכר
המרכזית כאילו היא פירור קטן של לחם על מפת השולחן, ומצד שני
הוא רואה את הברברים שמים לפידים בוערים על יסודות החומה.

"אה הינה הבוגד שהמלך מדבר עליו כל הזמן." כבר שבועיים הוא לא
מספיק לדבר על איך שהוא רוצה להרגך..." המשיך השר במבט מאיים
שהיה מפחיד את הלוחם האגדי של גאראפ. "איני יודע על מה אתה
מדבר..." אמר לאידר בעודו מנסה להסתיר את כתם הלידה שלו "כן,
אם כך מה זה?" שאל שר צבא בעודו מוציא את חרבו הארוכה משריונו
הכבד וחתך חלק מהתוגה של לאידר וחשף את כתם לידתו. לאידר היה
המום מזה והתחיל להכות בחוזקה עם חרבו על שיריונו הכבד של השר.
השר חתך את לאידר עם חרבו החדה אבל, בסופו של דבר לאידר הדף את
השר והפיל אותו לתוך האש. באותו הרגע הביט אחד הנערים למעלה
החומה וקרה "תראו זה המלך לאידר!" וכל האזרחים לא היו יכולים
להסתיר את שמחתם והתחיל להדוף את צבאות הברברים. אבל, למרות
רצונם הטוב של האזרחים, הם לא הצליחו להדוף אותם ונאלצו לסגת
עד לטירת המלך, בעוד הברברים ממשיכים ושורפים כל דבר העומד
בדרכם, עד שלבסוף התחילו לשרוף את הטירה.


מונטי, לעומת שאר גברי העיר לא יצא להגן על חומות העיר, להפך
הוא נשאר סגור בטירה שלו כמו תרנגול שמנסה להסתתר מהקצב.
"מלכי," אמר משרתו האישי "הברברים התחילו לשרוף את הטירה".
"משרת," אמר מונטי בצער.תדאג לזה שאחי הצעיר יהיה בעל סמכויות
כשאני ימות" אמר המלך והמשרת הנהן בראשו. "תביא לי שמן ולפיד"
ביקש בלחש.
לאחר מס' דקות המשרת חזר שבידו שמן ובשניה לפיד בוער. המלך לקח
את השמן ושפך על פניו. ואז לקח את הלפיד והצית אותם.

בעודו נשרף המלך רץ לכיוון החלון וקפץ לעיר הנשרפת. לנגד עיניו
של ההמון ההמום שהתחיל להבין את המתרחש.
"להסתער" צעק לאידר והמליציה של גאראפ הצליחה להדוף את
הברברים. הברברים הבינו שלא יצליחו לנצח את המלחמה הזאת, זה
היה כאילו שמשהו העיר את ליבם של התושבים, כאילו שמשהו גדול
יותר ומלהיב יותר מכל נשק נחלץ לעזרתם. וברגע שהברברים עזבו את
שערי הבירה האזרחים שאגו, שמחו וצהלו.


במשך שלושה ימים בערה העיר, ועד שסוף סוף האזרחים הצליחו להדוף
את האש עלה העשן מן האפר של העיר במקומות רבים.
"ובכיכר הזאת, כיכר שנהרגו כל כך הרבה לקדושת האל, למען
ההיסטוריה של האל הזה, אני הכהן הראשי של גאראפ, מכריז על השבת
המלוכה לבית המלכותי של לאידר"
צעק בזמן שהקהל שאג משמחה. לאידר מצידו נאם נאום חוצב לבבות,
אבל הוא לא ידוע לנו, בימינו אלו.


"תניחו עפרונות בבקשה, ותגישו לי את המבחן..." הנער הניח את
עטיו והלך והניח את המבחן על השולחן של המרצה. בזמן שיצא
מכיתתו נשמע פיצוץ גדול מכיוון העולם ההתעמלות.