אז מה אם יש לו ילדה ממישהי אחרת? זה אמור להיות אכפת לי???
היא הביטה בי במבט מעורפל, לא זוכרת מאיפה היא מכירה אותי.
"למדנו בחטיבה ביחד, את לא זוכרת?", אני שואלת באדישות מה, לא
אכפת לי מהכלבה הזאת.
"אמממ... לא חושבת", היא בוחנת אותי מראש עד רגל, "לא חושבת
שאת היית איתי בכיתת המצטיינים... אולי ממקום אחר?", היא שואלת
באותה נימה ביצ'ית שדבקה בה ככל הנראה בגן הילדים ועדיין לא
הרפתה ממנה.
"כן, כנראה," עניתי, מצמצמת את עיניי, מנסה להבין איך זה שהיא
לא מזהה את החברה הכי טובה שלה. "אז את נשואה, נכון?", שאלתי
במין סקרנות מעושה.
"כן, לאחד בשם עומר. את בטח לא מכירה אותו, הוא בעל מניות
ב'פז'." היא אמרה בגאוותנות.
"איך זה שהתחתנתם? מתי הכרתם, זאת אומרת?", שאלתי, מתקנת את
עצמי במהירות.
"הכרנו ככה בדיוק, במקרה. הוא התיישב לידי באוטובוס ואיכשהו
השיחה התגלגלה...", היא המשיכה לברבר על כמה המשפחה שלה ושלו
מסתדרים טוב זו עם זו, איך שהיא נדלקה עליו מהרגע הראשון והוא
סיפר שגם אצלו זו הייתה אהבה ממבט ראשון.
הפסקתי להתעניין בה ושקעתי בנוסטלגיה כואבת, על איך שנתקלתי
בעומר שלי ברחוב, שברתי את היד כשנפלתי על ה"הארי פוטר" שהיה
מונח לי בתיק. הוא לקח אותי לבית-חולים והתחנן שאני לא אתבע
אותו במין צחוק מוזר שכזה. הוא אמר לי שאם החברה שלו תשמע על
זה, היא תהרוג אותו. התחלתי לעקוב אחריהם. באינטרנט אפשר למצוא
כמעט הכל וזה לא לקח לי הרבה זמן לברר היכן גר בעל המניות
החמוד הזה. ראיתי אותם בבתי קפה, במסעדות, אפילו בהצגה הראשונה
של "אלכסנדר" ואיכשהו יום אחד הצלחתי לתפוס אותו לבד.
התקרבתי אליו ועשיתי את עצמי מופתעת: "עומר!"
הוא בהחלט נראה מופתע ואפילו חייך לרגע, אך אמר "את חייבת
להמשיך ללכת, דקלה אמורה להגיע בכל רגע."
הוא נראה מבוהל. חששתי לו. "מה הבעיה," שאלתי, הקול הסוציאלי
שלי מדבר מתוכי.
"אממ... היא לא אוהבת שאני מדבר עם אנשים זרים." הוא היסס,
"במיוחד אם הן בנות...", השלים בעילגות.
עזבתי אותו, חשבתי על מה שהוא אמר- היא מאיימת עליו? בסוף
התברר שכן. אבל, לא אני הייתי זו שגילתה את זה. אלה היו
השוטרים. אמנם דקלה אמרה שהוא רצה לעזוב אותה אם היא לא תפיל
ואף איים עליה ולכן היא עשתה את מה שעשתה- מתוך הגנה עצמית,
אבל אני לא האמנתי לה. היא לא הזילה אפילו דמעה אחת.
ביום למחרת, עליתי על האוטובוס שלוקח אותה בכל בוקר למרפאת
השיניים, היא מזכירה שם. אנשים לא נוהגים להתיישב ליד אלה שיש
להם פרצוף כועס, כך יצא שאף-אחד לא ישב לידי עד שדקלה עלתה על
האוטובוס. לא נותר לה מקום אחר מלבד זה שלידי.
פתחתי בשיחה - "היי, אני מכירה אותך!", אמרתי בזיוף שרק לימוד
משחק יכול לשתול בך. וכך השיחה התגלגלה.
פתאום היא זרקה שאלה לעברי- "שניה, את ועומר הכרתם?" היא שאלה
עם זיק שניצת בעיניה.
חיוך רטן עלה על שפתיי "כן, הכרנו. הוא שבר לי את היד פעם."
דקלה נראתה זועמת, אני ידעתי כבר מה עובר לה בראש המצומק הזה
שלה- 'אז הגיע לו למות. ניחשתי נכון.'
היא שתקה במשך כל הנסיעה. כשהיא הגיעה לתחנה שלה ועמדה לרדת,
משכתי בידה הדקה והאנורקסית- "אני יודעת מה עשית, רוצחת! אני
ארדוף אותך אפילו עם תינוק או תאומים או כל דבר אחר שורצים לך
בבטן...", לחשתי לה. היא הסתכלה עליי במבט בוחן, אומדת טוב-טוב
את זעמי.
ואז היא פנתה וירדה לעבר עוד יום משעמם במרפאה הדפוקה שלה.
כמובן שעקבתי אחריה. החלטתי למחרת שזהו יום הנקמה. עוד לא עבר
שבוע וכבר היא התחילה להסתובב עם איזה רופא ממושקף. אז החלטתי
באותו ערב לבוא אליה עם מכשיר הקלטה ולהוציא ממנה הכל.
כשהגעתי אליה, דפקתי בדלת, שמעתי קול מים זורמים אז החלטתי
להיכנס בכוח. להפתעתי, הדלת הייתה פתוחה. נכנסתי לסלון
והתעלפתי.
כשהתעוררתי, שמעתי את סירנות המשטרה מתקרבות, ידעתי שאין לי כל
מוצא. ראיתי פתאום חתיכת נייר דבוקה לה לחבל. תלשתי אותה
וקראתי:

לבשת כפפות, נכון?
אחרת מה יאמרו האנשים הטובים לרוצחת של אם ותינוקת שבבטנה?

היססתי. לא לבשתי כפפות, איזה טמטום מצדי, אבל איך יכולתי
לנחש?
הדלת נפתחה בבעיטה. השוטרים עטו עליי. העפתי לעברה מבט אחרון,
מאוכזב ומעורפל מדמעות וראיתי את פיה כמו מתעקל בחיוך.

הסיפור הכי טוב שכתבתי עד היום, חוץ מ'ארבע'