פעם חשבתי, שכל אדם, הוא עולם ועולמו.
טעיתי.
כל אדם, הוא הרבה יותר מזה.
כל אדם, הוא אוסף של עולמות.
וכל פעם ששני אנשים מכירים, הם יוצרים עולם חדש.
עולם שלהם, שמתקיים בתוך כל אחד מהם.
ביום שהכרתי אותך, יצרנו עולם חדש,
עולם זה היה שונה מכל עולם שיצרתי בעבר.
הוא היה גדול מכולם ומלא בחיים,
היו בו אגמים גדולים יותר,
נחלים שופעים יותר,
נהרות גועשים יותר,
והרי געש, שהתפרצו לעתים קרובות יותר.
כל התפרצות, חזקה, מרגשת ומפחידה יותר שאין פעם חוויתי.
בעולם שלנו, יכולתי לטייל שעות
לשכוח לחלוטין מקיומם של העולמות האחרים.

יכולתי להתמכר לניחוחות שלו, ולשכוח לחלוטין מהקיום שלי.

יום אחד, נחת בעולמנו הווירוס.
אותו ווירוס שבעבר נחת על כל עולם שהיו באמת חשובים לי,
החריב כל אחד מהם והשאיר אותי רק עם העולמות השוליים.

כל כך פחדתי מהיום הזה,
והיה לי כל כך ברור שהוא יגיע.
הווירוס התפרץ למגפה
והשמיד כל חלקה טובה בעולמנו.
הוא ייבש את הנהרות, והאגמים.
הפשיט את העצים
וכיבה את אותם הרי הגעש, שהיו כל כך חמים ומלאי חיים

כל שנותרה היא שממה, אדמה חרוכה והריסות שלא ניתן לשקמן
ניסיתי לעצור את הווירוס
ניסיתי לעצור את עצמי להרוס בשיטתיות כל דבר טוב שאני יוצר!






כל כך מצטער על כל מה שהיה, אני עדיין אוהב אותך!