אני ממש שונאת אותך.
הכי שנאתי כשדיברתי איתך, תמיד היית נעלם לכמה דקות. לפעמים
להרבה. ולפעמים זה היה גם באמצע שאתה דיברת. היית מתחיל לבהות
באוויר בצורה לא מוגדרת, באותה נקודה, ואז היית חוזר וממשיך
כאילו שום דבר לא קרה. ולפעמים הייתי צועקת עליך, ולפעמים
הייתי סוטרת לך, ולפעמים הייתי מנשקת אותך, ולפעמים נערתי
אותך, לפעמים נקרעתי לפניך עד דמעות, ושום דבר לא זז אצלך. אתה
יצאת ובאת מתי שבא לך, בוהה באותה נקודה. לפעמים גם מזיל ריר.
אבל עם זה עוד הסתדרתי. אולי חשבתי שזה מיוחד, אולי הזמן שכן
היית היה מיוחד, אבל זה כבר יותר מדי. כשבאמצע שאני מדברת איתך
אתה אומר שיש לך טעם מתכתי בפה, ונשכב על הרצפה, אני אמורה
לסבול את זה? ואתה מתחיל להעלות קצף בפה, ואפילו לחרבן לעצמך
במכנסיים, ולהתעוות ולפרכס. זה תמיד חייב להיות עליך, נכון?
אתה לא יכול להקשיב לי לשתי דקות? תפסיק להתפתל על הרצפה!
אז עכשיו, כשהגת את תשומת הלב שלי, אתה שוכב על הרצפה, נושם
נשימות רגועות, רפוי לחלוטין, ואני שונאת אותך, ואני הולכת
מכאן.
אתה, עם הלשון השמוטה שלך, וההשתרעות הזאת על הרצפה, ושיירי
הקצף בפה, יכול להישאר כאן מצדי עוד יומיים. אני טובה מדי
בשבילך, ואני הולכת למצוא לעצמי מישהו נורמלי. אתה אדוני חולה,
יש לך משהו לא בסדר במוח.