המסיכה שלה נמרחת,
היא מוחה דמעה דמעה
ולא מבינה איך פתאום לפתע,
נעלמת לה עוד שניה.
החיים כל כך קצרים,
והדלת עדיין פתוחה
קוראת לה
מזמינה.

הסרט עוד מעט ייגמר
ושוב ירד עלייה המסך.
מהצד הלא נכון של הבמה היא יושבת בשקט
ומקשיבה.
בפעם הראשונה, היא לא מבקרת,
לא בונה בעצמה אלא שוברת,
שופכת,
הורסת את עצמה.

כל כך הרבה תוכניות נפוליאון,
שום דבר כביכול לא עומד בדרכה.
ורק עיניה עוד בוערות בחשיכה,
דמעות שמנסות ללא הצלחה
לכבות לחיים של אש
מתחת לשמיכה.

החיים מושכים אותה קדימה,
והיא הולכת לאיבוד בין ים ההרהורים שמקיפים אותה,
כל משעול ואבן
נראים עצומים פתאום.

היא אף פעם לא הייתה כזאת,
אף פעם לא וויתרה.
היא ממשיכה הלאה למרות הכל
מתעלמת מכל מכה,
כי זאת היא
והיא בלתי מנוצחת.

24 שעות ביממה בהחלט
לא מספיקות לה
ניצול אינסופי של הזמן היא רוצה,
בלי לוותר על דקה.

וונדרוומן רק בת 14,
בין ההתקפים היא ילדה קטנה
אבל לפעמים,
היא מרגישה כל כך זקנה.