אני הבכור.
אני חייב להיות שם.
לקרוא קדיש.
טיפשותם של החכמים
החכמים בעלי הספר השחור
ומתחת, מבט דרך בד לבן
כמו שמישהו מסתכל מאחורי הגב
אני יודע שהוא מסתכל עליי
ואני לא יכול להפסיק להסתכל.
למרות הכאב.

נזרק אל הבור,
כמו... כמו...  חתיכת בשר
חסרת חיים

מובל אל הבור,
חבורה מדוייקת של קרובים
חלקם עורבים
זה רחוק מדי,
יותר מדי ללכת, לחשוב.
להבין.

מונח על שיש
כולם מסביב
מישהו מקדש.
שוב מחכים

אדם
אינדוודואל ומקסים, יחיד במינו
עטוף נייר טואלט,
אטום, אך לא מספיק

מעניין איך זה מרגיש
אולי זה היה קצר, אולי ארוך
אולי מפחיד, אולי זה מה שהרג

קיבינימאט,
הם היו אמורים ליהיות פה כבר
זאת שעת הזריחה, אין נפש בחוץ,
וגם בפנים.
הכחשה. זה לא נכון.
ואולי כן? לא.
אסור לי לחשוב על זה.

סוף סוף
אבל אני חושב שזה לא משנה עכשיו...
אבל עדיין לנסות. שאני לפחות אדע
שאני אדע שזה לא נכון
יש קצת עליות וירידות, הקו עדיין חי
למה הם עושים מוניטור כזה חזק...
למה נער בן 13 צריך לשמוע קו מתיישר
אולי זה בגלל השקט.
השקט שלפני הסערה.