עוד כוס קפה נמזגת מהתרמוס הישן ההוא. הוא מתוק מדי, אבל זה מה
יש. חדש יכינו רק כשהקפה הזה ייגמר, וזה לא יקרה בזמן הקרוב.
בינתיים מה שנשאר זה לשכב בצל של העץ, לקוות שגם הלילה הזה
יעבור בשקט. שההכנות שלהם יהיו לשווא.
"אתם יודעים משהו..." היא אומרת בשקט, בשביל לא להעיר את
אודליה שנרדמה על הרגל שלה "אני אף פעם לא חשבתי שאמצא במצב
כזה. חיה ממאחז למאחז. מאושרת שאני נשארת באותו מקום יותר מ-24
שעות"
כולם מסתכלים עליה בפליאה. הם לא רגילים לשמוע אותה מדברת על
הנושאים האלו. לרוב היא שרה בשקט את אחד מהשירים שהיא אוהבת,
גורמת לכולם להפסיק לדבר ולהקשיב לה. לפעמים, בלילות שקטים היא
תשלוף את הגיטרה שלה מהנרתיק, ותנגן להם שיר ישראלי ישן. תסחף
אותם בקול המחשמל שלה. אבל מדברת על המצב הנוכחי שהם שרויים
בו? זה קרה רק בהתחלה. כשהיא הייתה צריכה להתרגל לחיים עם
אנשים דתיים. בהתחלה היא התלוננה על זה שלא נוח לה ללכת עם
חצאית, אבל עכשיו היא מקפצת על הסלעים, כאילו היא נולדה שם.
היה לה קשה עם שמירת השבת, לא הייתה רגילה לזה. אבל עכשיו היא
אוהבת את תחושת הקדושה שיש.
המבטים שלהם גורמים לה להתחיל להסביר "אתם מבינים? בעולם שלי,
אני עוף מוזר. קיבוצניקית ימנית. ועוד קיצונית. זה ממש נדיר.
תמיד בויכוחים בכיתה הייתי במיעוט. זאת שמותקפת. הלא אנושית,
הגזענית. ופתאום כאן, אני מוצאת את עצמי מוקפת בחברה' שהם
בדיוק כמוני. בעלי אותם אידיאלים. בעלי אותה אידיאולוגיה. וזה
מוזר לי. והחיים כאן כ"כ מטורפים. רצים ממאחז למאחז. מקימים
חדשים, מחזקים קיימים, ובעיקר-חיים את האדמה הזאת. וזה מוזר
לי. ואני לא רגילה. וכל כך טוב לי במצב הזה, שבאיזו דרך מעוותת
אני רוצה שהוא לא יגמר. כי אז אני אצטרך לחזור הביתה לקיבוץ,
למשפחה השופטת, לחברים הלא מבינים. מבחינת ההורים שלי, אני מתה
כרגע. בגדתי בכל העקרונות שלהם, ומצידם שאני לא אחזור אף פעם
הביתה. אבל..טוב לי כאן. וזה מוזר."
מבטי הפליאה מתחלפים במבטי הבנה. רוני עם הגיטרה באמת השתלבה
כאן מצוין. זה הפתיע את כולם, אבל עכשיו היא חלק מהם. חלק
מנוער הגבעות. נוער שלא חזר הביתה כבר חודשיים, כי הוא מנהל
מלחמה על כל פיסת אדמה.
עיניים כחולות מסתכלות לכיוון רוני. "את יודעת שהמקום שלך
איתנו. גם כשכל זה ייגמר, בעזרת השם."
"זאת בדיוק הבעיה איתמר. זאת בדיוק הבעיה." היא נאנחת. "מה אני
אעשה כשכל זה ייגמר?"
שקט משתרר לו. איתמר יודע בדיוק מה לענות לה. המשפט מנוסח היטב
במוחו, עומד לו על קצה הלשון, אבל הוא לא מסוגל להגיד אותו. לא
מסוגל להגיד לה שאחרי שכל זה יגמר, הוא רוצה שהיא תעבור ללמוד
באולפנה בקדומים. ותהייה שלו. רק שלו. והמילים לא יוצאות.
במקום זה הוא ממלמל "קודם שזה ייגמר בעזרת השם".
השקט חוזר לשם. הם שומעים את המבוגרים מתווכחים בסככה, אבל זה
לא מפריע להם. הם עייפו מויכוחים.

אודליה מתעוררת. "יש לי תחושה רעה."
כולם יודעים מה זה אומר. אודליה תמיד יודעת כשמשהו רע עומד
לקרות. נדמה כאילו אלוהים שתל בה רדאר מיוחד לצרות. כוסות הקפה
נגמעות להן במהירות, והתיקים נארזים. מחכים לכוחות, אבל הכוחות
לא מגיעים.
"הכוחות לא יגיעו" היא אומרת בקול מוזר. "הכוחות לא יגיעו.
יגיע משהו אחר."
ומשהו אחר אכן מגיע.
קולות ירי נשמעים מהצד השני של המאחז, והם שומעים צעקות של
המבוגרים. פקודות. מישהו יוצא בריצה מהסככה. צורח להם לתפוס
מחסה, ומנסה להתקשר לצבא. אבל לפלאפון שלו אין קליטה.
והם רצים, מתחבאים בין הסלעים. רוני מקפצת לה על סלע גדול,
מושכת אחריה את איתמר ההמום. נשמעות צעקות, אבל רוני לא מפסיקה
לרוץ. יורדת מסלעים, עוברת בשבילים מפותלים, ומגיעה לכביש.
היא מתחילה לרוץ בכוחות מחודשים, כוחות שהיא עצמה לא יודעת
מאיפה הם הגיעו אליה. איתמר מתנשף אחריה. "רוני חכי" הוא צועק,
והיא עושה את עצמה לא שומעת. היא לא יודעת מה לעשות, אין
מכוניות על הכביש, והיישוב הכי קרוב הוא במרחק של רבע שעה
נסיעה במכונית.
ולרוני נגמר הכוח. מתיישבת על הכביש, מחכה שאיתמר ישיג אותה
סוף כל סוף. הוא מתיישב לידה, שניהם מתנשפים.
פעם ראשונה בחודשיים האלו שרוני בוכה. פעם ראשונה, שהיא נשברת.
היא לא יודעת מה לעשות, והדמעות זולגות מעצמן, לא מקשיבות לה.
הן גם לא מקשיבות לאיתמר.
ג'יפ צבאי עובר ונעצר לידם. "ילדים, למה אתם יושבים באמצע
הכביש?" שואל חייל מזוקן שיורד מהג'יפ. והם לא מוצאים את
המילים להגיד לו מה קרה שם למעלה. על ההר. "מאיפה אתם?" הוא
שואל, מנסה לגרום להם להגיד משהו. איתמר מצביע ביד רועדת על
ההר והחייל מחייך. "אה אתם משם. זה בסדר, אין מה לדאוג.
ההרוגים היחידים הם המחבלים. יש כמה פצועים, אבל הם נפצעו ממש
קל..."
רוני מחייכת את החיוך המפורסם שלה. החיוך ששבה את איתמר. היא
קמה ומתחילה ללכת לכיוון ההר. איתמר ממהר אחריה. החייל חוזר
לג'יפ שלו, והם נוסעים בעקבות רוני ואיתמר. "בואו. אנחנו ניקח
אתכם למעלה." החייל מחייך, והם עולים לג'יפ.

עוד כוס קפה נמזגת מהתרמוס הישן ההוא. הפעם הוא חזק מדי. אבל
קפה חדש יכינו רק כשזה יגמר, ובינתיים, זה מה יש. הם יושבים
מתחת לעץ, הפעם במקום אחר. את הלילה הם העבירו בניסיון נואש
לגרום לחיילים לא לפנות, אבל הם לא הצליחו. המקום פונה. הם
יחזרו אליו ביום למחרת, אבל בינתיים, הם במקום אחר. תחת עץ
אחר.
"אתם יודעים משהו?" רוני אומרת וכולם מסתובבים "אני אוהבת את
כולכם הכי הרבה שבעולם."
"וגם אני אוהב אותך" איתמר אומר בשקט בלב שלו.
"רגע אז מה את בעצם מנסה להגיד?" שואלת אודליה
"שאני נשארת כאן. איתכם. לתמיד. וכשכל זה ייגמר בעזרת השם, אני
עוברת לקדומים..." היא מחייכת אל איתמר, ומוציאה את הגיטרה
מהנרתיק שלה.
פורטת באיטיות, שרה בשקט, וכולם מקשיבים לה. מפחדים להצטרף,
בשביל לא להרוס את האווירה.
השיר נגמר, ואודליה אומרת "יש לי תחושה רעה". המבט שהופנט אל
הגיטרה של רוני, הופך למבט מלא פחד.
"הפעם, יגיעו הכוחות." היא מרגיעה, וקמה לארגן את החפצים שלה,
לפני שיגיע הצבא.