כולנו נשמנו לרווחה כשיותם נהרג בעזה, אז בתחילת האינתיפאדה
השנייה. עד אז, הלוח היה ריק, ופתאום הולחמה אליו לוחית נחושת
קטנה, עם שם ותאריך לידה ותאריך ומקום נפילה, וכמה ראשי תיבות
שנהוג להוסיף במקרים שכאלו.
אף אחד מאיתנו לא רצה להיות השם הראשון על הלוח הארור הזה, לוח
מתכת מבריק שדגל ישראל צוייר עליו וכמה קווי מתאר של נרות היו
חרוטים עליו. הגענו לבית הספר של מדים ועם נשק, עייפים
ומלוכלכים וכואבים, בעיקר כואבים, אבל למען האמת, גם הרגשנו
הקלה כלשהי, בגלל שהוא מת ראשון.
"זו אשמתו", יאיר לחש לפתע. "זו אשמתו. כולם יודעים שיש דברים
שלא אומרים, והוא אמר."
"מה הוא כבר אמר?" לחשתי בחזרה. למען האמת לא ידעתי למה יאיר
לוחש, אבל הרגשתי שככה צריך. איך אפשר שלא ללחוש כשאתה עומד
ליד תמונת פספורט של יותם מחייך, אחת כזאת שהגדילו אותה ושמו
בתוך מסגרת שחורה והציבו על שולחן ליד כמה נרות נשמה, ואתה
יודע שיותם לא יחייך יותר לעולם. זה מטופש, בעצם. הרי אפשר
לדבר ליד השולחן, ואפילו ראיתי כמה חמשושיות שלא הכירו את יותם
ועכשיו גם לא יכירו, והן בכלל לא מודעות למה שקורה מסביבן,
עוברות וצוחקות, מעיפות מבט מזלזל לעבר גוש החיילים שעומד שם,
מזועזע.
"הוא התקשר אליי אתמול. סתם, קישקשנו כזה, ואז הוא אמר שבלוויה
שלו, הוא רוצה שישמיעו את 'אימפריות נופלות לאט'."
"ו...?"
"ו...? ו...? מה לא ברור בזה?" קולו של יאיר הפך מלחישה סתמית
כזאת ללחישה מלאת זעם עצור. "יש דברים שלא אומרים. אם אתה אומר
איזה שיר אתה רוצה שינגנו בלוויה שלך, אתה מת. אם אתה מצטלם
לפני יציאה לפעולה, אתה מת. לא מלמדים אתכם כלום שם בשכם?"
"מלמדים, מלמדים, תרגע."
הפעמון צלצל להפסקה, ועדרים של תלמידים זרמו מהכיתות לחצר,
חלקם, בעיקר אלו שהכירו את יותם או מכירים את אחד מאיתנו, עצרו
ליד השולחן ושתקו, יחד איתנו. היינו מעין אי של שקט, שקט בצבעי
ירוק-צה"לי ושחור-של-תלבושת-אחידה, מבעד להמון תלמידים שנדמה
כאילו התעלמו ממה שקורה סביבם.
בעצרת הזכרון המאולתרת שנערכה אחרי ההפסקה באולם הספורט, מישהי
שרה שיר נוגה, ויאיר אמר הספד. כמה מורים היללו את יותם, וכל
מה שאני יכלתי לחשוב עליו הוא כל הפעמים שאותם מורים העיפו
אותו מהשיעור. המנהל הודיע שאוטובוסים יחכו מחוץ לשער בשביל
לקחת את אלו שרוצים לסוע ללוויה, ואני דמיינתי איך הוא יושב
בתוך טנק שעולה על מטען רב עוצמה ומתפוצץ לאלפי חלקיקים קטנים
של מתכת ובשר אדם.

שבוע לאחר מכן, תומר נהרג. עוד שם על הלוח. הג'יפ שלו סייר
מסביב לאיזה יישוב בשומרון, וחטף צרורות מקלצ'ניקובים. שוב
הגענו לבית הספר, המומים ועייפים, מלאים בבוץ וקופצים בגלל כל
דלת שנטרקת בעוצמה רבה מדי. אני חושב שבנקודה מסויימת שמחתי
שתומר נהרג, שמחתי שהייתה לי רגיעה כלשהי משגרת הקרבות בשכם.
לצד התמונה של יותם, הוצבה גם תמונת פספורט מוגדלת של תומר, עם
חיוך נצחי ועיניים שישארו תמימות לעד. אותו השיר הנוגה הושר
ע"י אותה תלמידה באולם הספורט, וההספדים היו אותם הספדים, רק
השם התחלף. הפעם דמיינתי את המנהל חוטף צרור ישר לבטן והיא
נקרעת, וכל המעיים שלו מתפזרים באולם.
איתמר נהרג שבועיים וחצי אחרי תומר. ויונתן יומיים אחרי איתמר.
הלוח התכסה בשמות, וכבר לא כינסו את כל התלמידים באולם, רק
השמיעו את השיר הנוגה במערכת הכריזה ושמו תמונה על השולחן.
כל מה שיכלתי לחשוב עליו, הוא שאולי עדיף היה לי להיות השם
הראשון על הלוח, במקום להיות זה שקובר את כולם.