... אז סגרתי אחרי את הדלת.
עברה בי הצמרמורת הלא מוכרת, המבשרת על המעבר לקרירות חשודה.
פתחתי את השער- בידיים רועדות, ספק ממזג האוויר- ספק מבפנים,
מהחשש. פסעתי, צעדים קטנים ומהירים, הנשמעים כנקישות זריזות על
המדרכה. אולי הייתי צריכה לעשות זאת אחרת; להפיח חיים בסצנה
הפחות- דרמטית- ממה-שיכלה- להיות שהתרחשה שניות ספורות לפני
שיצאתי.

אולי הייתי צריכה להישאר.

אז המשכתי ללכת, לא דרך ארוכה במיוחד הייתה לפני וגם לא מסובכת
או מאתגרת. רק הרוח הייתה לי לבת- לוויה. תחילה היא הדפה אותי
אחורה, עם קור המדמה את כאבם של אלפי מסמרים החודרים דרך עורי.
כאינה מסכימה עם הדרך בה בחרתי.
אז באה הפנייה, עוד היה בי כוח להזיז את גופי, כנראה האדרנלין
שזרם בדמי הניע אותי קדימה. הצעדים האטו והמשכתי לספוג את
האווירה, שפתאום נראתה לי כשקטה ומרגיעה. הקולות היחידים שבקעו
היו רחוקים, ברקע, מבחוץ. מחוץ לרגע בו חייתי.

השמיים. פתאום הבטתי אל עבר השמיים. העננים מעל. העננים ממול.
העננים סובבים את הכול, עוטפים את השכונה המאוכלסת רק ברובה
באפרוריות קודרת. והם כהים, חומים- אדומים- שחורים בתוך אפילת
הלילה. מלאים, כבדים- כאילו עומדים לפרוק את כל הטיפות
הבודדות- מאות אלפים מהן- עליי. לשפוך את הזעם שאגרו על מעשיי.
כל הזמן הזה הביטו עליי ושמרו את מחשבותיהם בפנים, כל טיפה
קטנה על מעשה ששגיתי בו, מילה לא נכונה שיצאה מפי, מחשבה נוראה
שלא- כל- כך רציתי להיפטר ממנה.

בקרוב. בקרוב יפרקו זעמם עליי.

באם- באם- באם. באם! רעשים מהמטווח. אנשים, נערים, נערות-
יורים. פורקים את העצבים של היום, של החיים, על מטרות נייחות
שלא יירו חזרה. מרגישים עליונים בכל ירייה, כל כדור היוצא
במהירות בלתי- נעצרת בלחיצת הדק מביא לרגיעה.
טיפה. הרגע זה הכול מתחיל. כנראה שאשלם- אין מחסה בקרוב.
תחילתה של סערה- זאתי שמבחוץ מתלכדת עם סערת הרגשות שבפנים,
הקור שנראה כאילו לעולם לא יתפוגג מקפיא את נשמתי שבערה למען
המטרה השגויה במשך שנים. אולי כך יותר טוב.

אולי.

שוב פנייה. הפעם הרוח איתי; דוחפת אותי, מניעה אותי קדימה,
מכוונת אותי ומסבירה לי בלי קול אך במלוא הכוח שלכאן אני צריכה
להגיע.
הגשם כמעט וממשיך אך אני מתקרבת אל מקום מבטחים. כבר אין לי
סיבה להישאר בחוץ, לא אחת ממשית. ואני כבר מאחרת. כנראה העולם,
לפחות המוכר לי כל- כך, יספוג את זעם הטבע עליי בעצמו ואני שוב
אחמוק מעונשי.

אז הגעתי. שוב סגרתי את הדלת אחרי. והמצב בחוץ- כבר אחר.