מיכאל הוא איש צעיר ומצליח, יש לו חברה יפיפיה, עבודה מכניסה,
דירה גדולה וחברים רבים.
יום אחד הוא מקבל שיחת טלפון שתשנה את כל מהלך חייו.
לאן הוא ממשיך מכאן? לאן ילך בן אדם שכל חייו קרסו?

1. יום, פנים, משרד הפרסום של מיכאל:


(המצלמה עוברת בתוך משרד היא מגיעה לחדר- משרד, מתמקדת בדלת
וניתן לראות שלט מוזהב תלוי עליה ועליו כתוב- "מיכאל לווין-
מנהל", הדלת חצי פתוחה ובחלקה הפתוח עומדת שירלי- בחורה
מתולתלת, רזה, לא גבוהה במיוחד, שערה שטני ועייניה חומות.
המצלמה ממשיכה להתקדם פנימה ורואים דמות יושבת ומדברת בטלפון)
מיכאל, גבר בן 21, רזה, גבוה, בעל מראה שברירי מעט, שער חום
בהיר ועיניים ירוקות.
פניה היו לכיוונו הפנימי של המשרד, היא חייכה ושלחה נשיקה
באוויר למיכאל שישב אל השולחן.
מיכאל התנתק לרגע מהטלפון שבו דיבר ושלח נשיקה בחזרה לשירלי
שיצאה בחיוך מהמשרד ומיכאל שב לטלפון.

מיכאל:

... אני יודע... כן, כן...
אל תדאג הפתיחה תהיה האירוע הכי חם בעיר, עוד ימשיכו לדבר עליך
הרבה זמן... תסמוך עלי.
כמובן... אני עכשיו אשלח אליך את האיש הכי טוב שלי שיטפל לך
בארגון...
הוא יהיה שם בעוד...

מביט בשעון.

...חצי שעה "טופ"...
כן, אני אקפוץ מחר לבדוק אם הכל הסתדר...
ביי, אל תדאג... ביי.

הוא הניח את השפופרת מחייך ולחץ על לחצן המזכירה.

עירית, תגידי לנועם שיגיע אלי למשרד, דחוף.
ואל תעבירי לי שיחות, אני יוצא מיד אחר כך...

קול נשמע מעברה השני של האפרכסת.

עירית:
כן מר. לווין.

לאחר עשר דקות נשמע קול זמזום מלחצן המזכירה.
(יראו את הזמן עובר על השעון, במקביל לעיסוקיו של מיכאל- מביט
בדפים, חותם על מסמכים, וכו')

עירית:
מר. לווין, נועם הגיע בכדי לראותך, לשלוח אותו פנימה?

מיכאל:
כן עירית, תודה.

הדלת נפתחה וגבר בשנות ה- 30 לחיו נכנס, הוא היה בעל מראה
מכובד, לבוש בחליפה אופנתית.


נועם:
מיכאל!
מה שלומך?

מיכאל:
הכל בסדר, ואתה?

נועם התיישב למולו של מיכאל.

נועם:
מעולה, יניבי הלך אתמול בפעם הראשונה...
לא משנה עם כמה ילדים אתה עובר את זה, זה מרגש ומדהים בכל פעם
מחדש...

מיכאל:
איזה מספר זה כבר?

נועם:
השלישי...
וליאת... היא כל- כך מדהימה, כמה כוח יש לה, אני לא מאמין איך
היא מסתדרת עם שלושתם...
ועוד יש לה את האנרגיה של בת 20, פשוט מושלמת...

מיכאל:
הלוואי שכשאני אגיע לילד השלישי אני אחשוב כמוך...
רק שאני אמצא לי אישה כמו ליאת...
כזו שאפשר להקים איתה משפחה גדולה...

על פניו של נועם נמתח חיוך רחב.

נועם:
...אל תדאג, אני בטוח שעוד תמצא את "האחת"...

הם צחקו ביחד.

... למה קראת לי?

מיכאל:
רציתי לתת לך את הטיפול בתיק של בארנס.
פתיחת המסעדה שלו היא בעוד שבועיים...
אני צריך שתהיה שם בעוד חצי שעה ככה.

נועם הנהן בראשו והם יצאו יחדיו מהמשרד.

2. יום, חוץ, בית קפה:


מיכאל הגיע לבית הקפה, סיגל כבר ישבה בשולחן בחוץ וסימנה לו
לבוא.
היא כיבתה את הסיגריה שהייתה בידה במאפרה, שכבר הייתה מלאה
בסיגריות כבויות.
(C.U. על המאפרה המלאה סיגריות).



מיכאל:
ממתי את מעשנת?

סיגל:
...אם אני אמות, זה לא יהיה מזה...

מיכאל התיישב מולה והיא החלה משחקת הבאצבעותיה בעצבנות.

מיכאל:
מה היה כל-כך חשוב שרצית שניפגש?

סיגל:
זה קשה לי נורא, אז בבקשה, אל תדבר...

היא נאנחה והעיפה את שערה אחורה.

... אני... אני הייתי לפני כמה ימים בבית- החולים ו... ועברתי
כמה בדיקות...
ואמרו שאני... שאני... שאני חולת אידס...
(דממה)
אני חושבת שכדאי שתלך להיבדק...

סיגל השפילה מבטה מטה, והוציאה עוד סיגריה מהחפיסה החצי ריקה,
והציתה אותה, שאפה במהירות את השאחטה הראשונה והוציאה את העשן
במהירות.
מיכאל הביט בה במבט של חוסר אמון.
הוא קם על רגליו ופעל בקהות חושים.
הוא התחיל ללכת לכיוון המכונית שלו, הוא הביט עוד מבט אחד
לכיוון סיגל שהשפילה ראשה מטה.
הוא נכנס למכונית וחזר הביתה, עדיין לא מעכל את מה שאמרה לו.

3. יום, פנים, ביתו של מיכאל: (השיר- "כואב להיות פה" של "בוטן
מתוק בקרקס")


מיכאל נכנס לביתו, הוא שמט את מפתחות המכונית על השולחן שליד
הספה.
על השולחן הייתה התמונה שלו ושל שירלי מחובקים ומחויכים, הוא
בהה בתמונה...
הוא הרים את התמונה בידיו והתיישב על הספה.
הוא התבונן בתמונה כמה דקות ואז שמט אותה מידיו...
התמונה נפלה על הרצפה והזכוכית התנפצה...
הוא התכופף לאסוף את הזכוכית שהתנפצה, ורק כאשר הוא הביט
בתמונה המנופצת הוא הבין...
הוא לא ידע מה נחת עליו, אבל הוא החל להרגיש תחושה של חוסר
מוצא...
הוא כבש את פניו בין ברכיו והחל לשחזר את פרטי השיחה במוחו.
מיכאל פשוט ישב שם בחושך, לא הוציא הגה עם דמעות בעיניים ומוח
טרוד...
הוא בהה בקיר שעות על גבי שעות, הוא לא יצא לעבודה ולא הודיע
לחברתו שלא יגיע ל"דייט" שלהם, הוא סתם ישב שם...
וצלצולי הפלאפון קדחו עוד ועוד במוח הטרוד...
בבוקר למחרת הוא התעורר, עדיין ישוב מכווץ על הספה.
הוא הביט במראה שהייתה תלויה על הקיר למולו.
הוא ראה את בבואתו משתקפת אליו, מביטה בו במבט מיואש, כמעט חסר
חיים.
הוא יישר את בגדיו וניגש אל הטלפון.
הוא שלף מן המגרה את  ספר הטלפונים ודפדף בו מספר דקות.
עיניו נחו על מספר טלפון מסוים, הוא הרים את השפופרת והחל
מחייג.
קול בקע מן הטלפון.

אישה בקבלה:
בית- חולים הדסה, שלום.

מיכאל:
א...  אני רוצה לקבוע תור לבדיקת אידס.
מתי אני יכול להגיע?

4. יום, פנים, חדר בדיקות בבית החולים:


מיכאל ישב על כסא אל מול שולחנו של רופא.
על השולחן הייתה תגית- "ד"ר סעדיה - רופא מומחה".
רגליו של מיכאל קפצו בעצבנות והוא נא בכיסאו כמו שאין לו
מוצא.
עיניו התרוצצו אנה ואנה ללא יכולת לראות בבהירות את המתרחש
סביבו.
לפתע נפתחה הדלת, נכנס לחדר איש בשנות ה-40 לחייו, לבוש בחלוק
לבן ואוחז בגיליון בדיקות.
הוא התיישב למולו של מיכאל, שהחל לנוע עוד יותר בעצבנות ממה
שהיה לפני כן.

ד"ר סעדיה:
מיכאל לווין?

מיכאל:
...כן...

ד"ר סעדיה:
לפני שאני אומר לך מה היו תוצאות הבדיקות, אני רק רוצה להגיד
לך שלא משנה מה יהיו התוצאות, אתה לא לבד, ושום דבר שנאמר כאן
אינו סופי...

מיכאל הרגיש כיצד עיניו מתערפלות עוד ועוד.
עיניו של מיכאל סרקו את החדר, כמי שמחפש דרך להימלט.

... אתה זוהית כחולה אידס, אתה חיובי לנגיף ה- H.I.V.

הוא כבר לא היה מסוגל לראות בבהירות, הוא צפה במתרחש כמו מתוך
מסך עשן.

... אני רק רוצה להגיד לך שיש דרכים להקל על המחלה, היא לא
תגביל אותך בשום היבט של חייך...
אתה יכול להמשיך איתם כאילו שהכל כרגיל...

מיכאל:
... "כאילו שהכל כרגיל"? הכל כרגיל?!
מה רגיל בזה?!
אני לא אוכל להקים משפחה! אני לא אוכל להוליד ילדים...
איזה מין חיים אלה בכלל?!
תגיד לי!

מיכאל התיישב בתבוסתנות על כיסאו, הוא כבש פניו בידיו והחל
ממרר בבכי.
הרופא ניגש אליו ושם יד מרגיעה על כתפו.

ד"ר סעדיה:
... באמת שאין לך מה לדאוג...
יש הרבה מאוד אנשים שחיים שנים עם המחלה, הם חיים חיים נורמלים
לחלוטין.
יש להם בני-זוג, עבודה, חברים... יש להם הכל...

מיכאל:
... הכל?! אין להם ילדים משלהם...
אני יכול להבטיח לך שהחברים והאנשים שיודעים במה הם חולים,
מביטים בהם בצורה שונה, כמו שהם... מתים חיים.
כאילו... שהם נגועים באיזה משהו, ש... שאם הם יגעו בהם, אז הם
ימותו...

ד"ר סעדיה:
אנשים כבר לא מגיבים ככה למחלה וגם לא לאנשים שחולים בה...
העולם השתנה מאז אותם ימים, העולם התפתח...

הרופא קם על רגליו וחזר לאחורי השולחן.
הוא התיישב והוציא מספר טפסים.
הוא שרבט מספר דברים ופנה בשנית למיכאל.

ד"ר סעדיה:
אני אתן לך מספר מרשמים.

הוא מסר לידיו 3 דפים.

יכול להיות שהתרופות יגרמו לך בהתחלה להקאות וסחרחורות, אבל
אני לא הייתי דואג.
רק תתמיד לקחת אותן, אולי הן עוד ישנו משהו בתווך הארוך...
אבל אל תשכח, אתה עדיין חייב להגיע לטיפולים סדירים.

הוא אמר במשיכת כתפיים.
מיכאל לקח מידו את המרשמים וקם ללכת.
הרופא קם על רגליו וניגש לקראתו.

ד"ר סעדיה:
בהצלחה...

הוא לחץ את ידו של מיכאל, ומיכאל יצא מהמשרד והלך.

5. לילה, פנים, ביתו של מיכאל:


(אחרי שבוע)
שירלי ומיכאל נכנסו לתוך דירתו של מיכאל.
הם התנשקו זה עם זו בלהט.
שירלי הורידה את הז'קט של מיכאל ופתחה לו את העניבה.
היא חייכה אליו חיוך ממזרי.
היא החלה מושכת אותו לכיוון חדר השינה דרך העניבה.
לפתע הוא נעצר ונרתע אחורה.

שירלי:
מיכאל... למה אתה מחכה? בוא...

מיכאל:
לא שירלי, לא הערב...

שירלי:
נו נושנוש, אני לא אחכה לך כל הערב...

אמרה בעודה הולכת אחורה מחייכת.

מיכאל:
לא, לא הערב.
באמת שלא בא לי...

שירלי זזה אחורה בעצבים.

שירלי:
מה קרה לך?
אנחנו ביחד כבר כמה? שלושה חודשים...
מתוכם, שניים וחצי אתה מנסה להכניס אותי למיטה...
והערב, שאני רוצה, אתה לא רוצה?!

מיכאל:
... אבל שירלי... את לא מבינה...

שירלי:
... מה אני לא מבינה? שהחבר שלי לא רוצה לשכב איתי?
אני עד כדי כך לא מושכת בעיינך?

מיכאל:
לא את מדהימה,
נוני את מושלמת, אבל...

שירלי:
... אבל מה?!
אולי אנחנו לא מתאימים אחד לשני...
אולי בכלל כדאי שניפרד...

מיכאל:
... לא, אני אוהב או...

שירלי:
(קוטעת אותו)
נו! אז מה הבעיה?...

מיכאל השפיל מבטו למטה ולא אמר דבר.

... כמו שחשבתי...
להתראות.

מיכאל:
לא... אני חולה אידס...
(בהד)

שירלי נעמדה במקומה כמו פסל, היא השתתקה, אבל עיניה היו
פעורות באימה.
היא הביטה במיכאל, הוא הרים את מבטו ופנה אליה.

מיכאל:
נו! תגידי משהו!
(בהד)

היא לקחה את נעל העקב שנפלה לה, את המעיל שלה ויצאה במהירות
מביתו של מיכאל, המומה וכואבת.
מיכאל הביט בדלת הנטרקת וידע שאין לו כל טעם לעקוב אחריה.
הוא הרים את בגדיו מהרצפה, זרק אותם על הספה והתיישב עליה
בתבוסה.

6. לילה, פנים, חדר האמבטיה של מיכאל: (השיר "את לא לבד"-
"בוטן מתוק בקרקס")


מיכאל עמד אל מול המראה, הוא פתח את ארון התרופות (שעליו ישנה
המראה) והוציא מתוכו 5 קופסאות של תרופות.
הוא שלף כוס פלסטיק קטנה, מערמה שישבה ליד הכיור.
הוא פתח כל אחת מהקופסאות והוציא כדור אחד ושם אותו בתוך כוס
הפלסטיק.
אחרי שהיו לו 5 כדורים בכוס הוא בלע אותם ושתה מיד לאחר מכן
מים.
הוא סגר את דלת הארון וניגב את פיו בידו.
הוא הרים את פניו והביט בפרצוף שהחזיר לו מבט מעברה השני של
המראה.
הוא לא היה מסוגל להביט בעצמו...
הוא הביט בעיניו האדומות וכעס הציף אותו.
הוא הרים את אגרופו, פגע במראה ושבר אותה לחתיכות.
השברים התנפצו אחד אחד על הרצפה.
רק לאחר שראה את טיפת הדם שהייתה על שברי המראה, הוא הבין שידו
מדממת.

מיכאל:
(במחשבותיו)
בגלל זה כל הבעיות שלי?

הוא חשב בעודו חובש את ידו.
הוא הביט בעצמו דרך שני שברים של מראה שהיו על הרצפה.
הוא יצא במהירות מהחדר, והלך לחדר השינה.
הוא התיישב על מיטתו והביט מבט נואש בתמונה של שירלי שהייתה על
השידה.
לאחר שהביט בה מספר דקות הפך אותה על פניה לכיוון בסיס השידה,
כיבה את האור ונשכב במיטה.

7. לילה, פנים, סלון דירתה של שירלי:


שירלי יושבת אל מול הטלפון, מחייגת 6 מתוך 7 מספרים ולבסוף
מנתקת.
מאחורי שירלי הטלוויזיה דלקה, היא פנתה להביט על המשודר בה.
על המסך הייתה תוכנית שדיברה על מחלת האידס, אדם עם סמל האידס
על חזהו (סרט אדום מוצלב) החל לדבר על המחלה...

איש בטלוויזיה:
אי אפשר לתאר את המחלה...
הקושי העיקרי הנגרם ממנה לא בהכרח מתבטא באופן הפיזי אלא יותר
באופן החברתי והרגשי... החולים חשים בדידות עמוקה עקב כך
שחבריהם, ולעיתים אף משפחותיהם, נידו אותם מחשש להידבקות...

היא הסיטה את מבטה מהטלוויזיה בחזרה אל הטלפון (C.O.F.).
אחרי כמה דקות היא חייגה בשנית, הפעם את כל 7 המספרים.

8. לילה, פנים, חדר השינה של מיכאל:


(תוך כדי מעשיו של מיכאל ישנם תמונות בודדות של סיגל שמתלבטת
עם לדבר או להמשיך לשתוק).
מיכאל התעורר מצלצול הטלפון.
הוא חצי התיישב, הדליק את המנורה שעל השידה.
שפשף את עיניו והרים את הטלפון...

מיכאל:
הלו? הלו?
מי זה?
(דממה)
יש מישהו על הקו?!

לאחר שאיש לא ענה לו הוא ניתק.

9. לילה, פנים, סלון דירתה של סיגל:


שומעים את קולו של הטלפון, של השיחה שהתנתקה.
היא הצמידה את מצחה אל השפופרת, עצמה את עיניה, דמעה בודדת
זולגת על לחיה והיא מנתקת.

10. יום, פנים, משרדו של מיכאל:


(מתרחש באותו זמן שבו מתרחשת הסצנה הקודמת- ישולב בעריכה
מקבילה).
מיכאל נכנס אל המשרד, בכל מקום שעבר נשמעו לחשושים.
הוא נכנס למשרדו והתיישב.
אחרי כמה דקות נשמע זמזום לחצן המזכירה.

עירית:
מר. לווין, נועם ונעמה רוצים לראותך.

מיכאל:
הם יכולים להיכנס.

הדלת נפתחה ודרכה נכנסו נועם ונעמה, הם התיישבו מול מיכאל כמעט
מיד.

נועם:
מיכאל מה שלומך?
הרבה זמן לא ראיתי אותך...
כמה זמן עבר?

מיכאל:
... כמעט שבועיים...

נעמה:
איך אתה מרגיש?

מיכאל:
חיים... (נאנח).

נעמה:
מה קרה שנעדרת כל-כך הרבה זמן?
איפה היית, קרה משהו?

מיכאל:
לא, לא קרה כלום...
לקחתי חופש, הייתי בחו"ל.

נועם:
נעמה את מוכנה להשאיר אותנו לבד בבקשה?

נעמה קמה ועזבה את החדר.
נועם קירב את הכסא שלו עוד לכיוון מיכאל.

מיכאל, עכשיו ברצינות, מה קרה?

מיכאל:
כלום, באמת...

אפילו מיכאל לא האמין לעצמו.

נועם:
מיכאל אל תשקר לי, אני ראיתי אותך בבי"ח...
אתה הרי יודע שליאתי רשומה שם אצל רופא נשים.
מה קרה?

מיכאל קם ופנה לצאת...

מיכאל:
לא קרה כלום....

הוא אמר ויצא במהירות מהמשרד.


נועם:
(צועק אחרי מיכאל)
...כולם כבר יודעים!!!

ביציאה מהמשרד הוא נתקל בנער השליחויות.

נער השליחויות:
מר. לווין מאוד הצטערתי לשמוע על מחלתך.
אני מקווה שתרגיש טוב.

הוא לחץ למיכאל את היד והמשיך ללכת.
מיכאל היה המום, הוא נכנס למכונית ונסע.

11. יום, פנים, חדר בדיקות בבית-החולים:


מיכאל ישב בחדר בדיקות, אחות בדיוק הייתה עסוקה בלקחת לו דם.
היא לבשה שלוש זוגות של כפפות.
מיכאל ראה על פניה מבט מודאג וחרד בנוגע למה שיכול לקרות.
הוא הביט בלוח השנה שהיה תלוי על הקיר, עינוי התמקדו בתאריך של
לפני שלושה וחצי שבועות- 28.12.
בראשו רצו תמונות של הריב שלו ושל שירלי.
(FLASH BACK- BLACK AND WHITE)

שירלי:
נו! אז מה הבעיה?...

מיכאל השפיל מבטו למטה ולא אמר דבר.

... כמו שחשבתי...
להתראות.

מיכאל:
לא... אני חולה אידס...
(בהד)

הוא הרכין את ראשו מטה...
כאשר הוא הרים אותו הוא הבחין בפרצוף שמביט בו מבעד לזכוכית.
זו הייתה שירלי, היא עמדה ועל פניה היה פרצוף מהורהר.
כאשר סיימו לבצע את הבדיקות מיכאל יצא מן החדר לשירלי.
היא עמדה ליד הדלת, בידיים משולבות ומבט מודאג.

מיכאל:
מה את עושה פה?

שירלי:
אני לא יודעת...
הייתי חייבת לראות אותך, התגעגעתי אלייך כל כך.
ניסיתי ליצור אתך קשר אבל לא הייתי מסוגלת...

היא הרכינה את ראשה.
הוא הרים את פניה בהרמת סנטרה.

מיכאל:
(קוטע אותה?)
גם אני התגעגעתי אלייך...

הם התקרבו לנשיקה ולפני ששפתותיהם נצמדו מיכאל זע אחורה...
שירלי חייכה אליו .

שירלי:
אי אפשר להידבק מנשיקה... אני יודעת...

מיכאל חייך והם התנשקו.

12. יום, פנים, מכוניתו של שירלי:


מיכאל ושירלי נכנסו למכוניתה של שירלי.
הם החלו לנסוע כשלפתע שירלי ביצעה פניה חדה ימינה.

מיכאל:
שירלי? לאן את נוסעת?

שירלי:
לעבודה שלך...

מיכאל:
אני לא חושב שאני מוכן להתמודד עם האנשים הללו!
...קשה לי להוציא את הלחשושים שלהם מהראש... זה רודף אותי...

שירלי:
למה? בגלל שהיה להם כל-כך אכפת ממך עד שהם טרחו לגלות למה לא
הגעת במשך שבועיים?
בגלל שהם רצו לדעת שהכל בסדר ובגלל זה הם באו לברר שאתה?
(דממה)
כמו שחשבתי...
אין לך שום תירוץ...
הנה כבר הגענו, בוא.

הם יצאו ביחד מהמכונית ונכנסו למשרד.
הם ניגשו לכיוון חדר הישיבות יד ביד, שירלי תומכת במיכאל.
כאשר הם נכנסו כל האנשים שישבו בחדר קמו וניגשו למיכאל, לברר
שהכל בסדר איתו ולברר איך הוא מרגיש.
אך למרות שכולם קמו לקראתו, רק בודדים לא נרתעו ממגע גופני
איתו.
אבל למרות זאת, החיוך החם של שירלי והיד התומכת שלה פיצו על
הכל...
אחת מהעובדות פנתה אליו.

עובדת:
מיכאל רציתי להזמין אותך ליום ההולדת שלי.
אנחנו חוגגים ביום שישי, כל המשרד.
אצלי בבית.

מיכאל:
אני אשמח להגיע, תודה.

חיוך נפרס על פניו של מיכאל.
הם יצאו יחד מחדר הישיבות.

שירלי:
זה לא היה כל-כך נורא, נכון?

מיכאל:
לא...
אז תבואי איתי ביום שישי?

שירלי:
אני לא יכולה אני נוסעת עם לירז לחיפה, זוכר, יש הופעה שהיא
ביקשה שנלך אליה יחד...
אבל אני בטוחה שהכל יהיה בסדר...

13. לילה, פנים, חדר השינה של מיכאל:


מיכאל עמד אל מול המראה וכפתר את חולצתו, הוא הביט על התמונה
של שירלי, שחזרה לעמוד על השידה, וחייך.
הוא קשר את עניבתו ושם את הג'ק.
הוא עבר ליד הדלת, לקח בקבוק יין עם סרט, אריזת מתנה קטנה
עטופה בקפידה ואת מפתחות המכונית.
הוא נעל את הדלת ויצא.

14. לילה, פנים, דירתה של העובדת:


כאשר מיכאל נכנס הוא קיבל קבלת פנים חמה.
"כלת השמחה" באה ונשקה לו על לחיו, וכמה עובדים באו ולחצו לו
את היד.
נועם מיד קרא לו שיתיישב לידו.
העובדת פתחה את המתנה שהוא הביא לה וראתה שרשרת כסף עם תליון
יהלום.
מיכאל ענד לה אותה והיא חייכה.
הם התיישבו ואכלו יחד, כולם באותו השולחן.
לאחר מכן ישבו יחדיו בסלון וצחקו זה עם זה.
מיכאל בא למזוג לעצמו מעט יין אך כאשר בא למזוג לעצמו לא נותרו
יותר ממספר טיפות בבקבוק.
הוא ניגש למטבח בכדי להביא בקבוק חדש ולמזוג לעצמו יין, הוא
פתח את פח האשפה בכדי לזרוק את הבקבוק הריק שהיה בידו והוא
הבחין שם בצלחת ובסכו"ם שלו מן הארוחה.
הוא סגר את הפח והפנה מבט לכיוון האנשים שישבו בסלון.
הוא הביט בהם ישובים יחדיו, שותים יין, צוחקים זה עם זה.
הוא פתח את הפח וזרק בכעס את הכוס שלו ביחד עם הצלחת והסכו"ם,
הוא סגר את הפח.
מיכאל פנה לכיוון היציאה, הוא לקח במהירות את מעילו והתכונן
לצאת.


אורח:
מיכאל! לאן אתה הולך?
המסיבה עוד לא נגמרה...

מיכאל סב על עקבותיו בכעס.

מיכאל:
... אני הולך בגלל שלא נראה לי שרוצים אותי פה...
מהמבטים, עוד יכולתי להתעלם...
מהאנשים שמפחדים להתקרב אליי, גם זה לא כל- כך מפריע...
אבל זה...

הוא אמר בעודו מצביע לכיוון פח האשפה.

... זה ...
זה לא בעיה שלי...
זאת הבעיה שלכם... אני מקבל את עצמי, אבל עם אתם לא מקבלים
אותי זאת הבעיה שלכם, לא שלי... אני את הבעיות שלי פתרתי
מזמן...

דממה השתררה בחדר, המוזיקה הפסיקה להתנגן.
ואל תדאגו, גם הכוס שלי נמצאת באשפה...
שלא תצטרכו לדאוג... "טיפלתי" בזה בשבילכם...

כמה אנשים בחדר הרכינו את ראשיהם מטה, כמבינים על מה מיכאל
מדבר, מתוך בושה...

... אתם יודעים מה, כשהרופא אמר לי שהמחלה לא תהווה בעיה הוא
צדק...
אם המחלה אפשר לחיות... אבל לא אם היחס...

(FADE TO BLACK)