מאוחר מדי. עברו שבע עשרה השנים הכי יפות בחיים שלי.
עניין של שניות ואני מסיים לימודים. אני כבר רואה את החיילים
עם המדים החדשים בבקו"ם, והפעם אני אחד מהם. סוחב קילוגרמים של
דברים מיותרים, צועד לאט לאט לעבר האוטובוס שנוסע למקום שאני
"אבלה" בו חודש טירונות. ואחרי זה עוד שלוש שנים וחצי מינימום
בחור אחר.

ואז אני אשתחרר מהצבא, וכולם יהיו שמחים. המשפחה שלי תהיה שם
עם המצלמות, אני אחייך ואני גם בטח אהיה שמח. אני אחזור הביתה
רק בשביל להתחיל ללמוד שוב, הפעם, באוניברסיטה. אני אלמד שלוש,
ארבע, חמש שנים. אוציא תואר. אמצא חברה, שתיים, עשר.

אתחתן, אתגרש אולי, אביא ילד לעולם. או שניים. או שלושה. אולי
חמישה, מקסימום. אני אגדל אותם עם הכסף שאני ארוויח מחברת
המחשבים האפורה שבה אעבוד. אפתח להם קרן או שניים, חסכונות.
אטוס פעם, פעמיים, עשרים פעם לבקר בארצות אחרות. אנשים שהכרתי
ואהבתי כבר לא יהיו לצדי יותר.

חברים יתחלפו כאילו כלום, אני אכיר עוד אנשים חדשים ואשנא עוד
אנשים מספר. אני אזדקן. הבריאות תדרדר לה לאיטה ואני אשכב
במיטתי ואזכר על ערש דווי בימים שהייתי בן 13 והכל היה פשוט כל
כך. כשכולם היו פה, כשכולם היו לצידי.

אני עכשיו בן 17, ואני בדיכאון, כי אני יודע מה הגורל שלי, מה
הולך לקרות. הייתי בסרט הזה כבר, ואין שום דבר שאני יכול לעשות
כדי לצאת ממנו. אולי אם אני אמצא אהבה אז הכל ישתנה. קשה למצוא
אהבה כשאתה לא בראד פיט.

יכול להיות שאני צריך להסתכל קדימה, לחפש את ההנאות הקטנות
בחיים, הרגעים המיקרוסקופיים של אושר. הם עוד יבואו, אני מריח
אותם.

אדם צריך אוכל ומים כדי להתקיים. אדם צריך אוכל, מים, הרבה כסף
ואהבת חיים כדי להיות מאושר. ועצם המהות של הקיום שלי היא
להיות מאושר. אני חייב למצוא אהבה.

אז אם הגורל שלכם, קוראים יקרים שמשייטים להם ברחבי האינטרנט
ומחפשים מללים מרגשים שאולי, רק אולי, ישפיעו לכם בצורה
מינימלית על תפיסת העולם והחיים שלכם, נראה ונשמע כמו הגורל
שמהדהד לו אי שם בתחילת המונולוג, הגיע הזמן לעשות שינוי.

אל תראו Fight Club. אל תשמעו שירים עצובים כמו Good
Riddance וWear Sunscreen. אל תשארו בבית בימי שישי. אל
תכעסו על אנשים ואל תעליבו אף אחד. תחשבו על התוצאות של
הדברים שתעשו, כי חרטה היא הדבר הכי כואב שקיים. תלמדו לנגן,
על כלי נגינה אחד לפחות. תשירו, תשירו ותרקדו בקול כל כך חזק
שהשכנים יתלוננו, גם אם אתם בכלל לא יודעים לשיר ואין לכם חוש
קצב. תשחקו משחקים, תשחקו הרבה משחקים גם כשאתם בני 50.

אל תמהרו להתבגר מעבר לגיל 18, וכשאתם כבר בני 18 תשאפו
להתנהג כמו בני 16, לנצח. תמצאו אהבה, ואם אתם לא מוצאים
תמשיכו לחפש. לא דרך איי סי קיו, לא דרך מסנג'ר, לא דרך המחשב.
אתם רק תתאכזבו ותאכזבו. תפסיקו לשחק במשחק המקובלים, אם אתם
לא מקובלים תגידו תודה. המקובלים מתים בגיל צעיר יותר,
תחייכו.

תשקיעו בלימודים, אבל תשקיעו הרבה יותר בעצמכם ובסובבים
אתכם. הציון שלכם במתמטיקה יגרום לכם בדיוק 10 שניות של אושר,
שאפשר להפיק אותו מדברים שדורשים הרבה פחות זמן, וזמן זה הכל.
תשקיעו, אבל במידה מסוימת. מחר תלכו לילדה שאתם מאוהבים בה
ותציעו לה חברות  דייט. אם היא לא תסכים זה באמת לא ישנה כלום,
אתם חייבים להבין את זה. תיצרו קשר עם יותר אנשים, תרחיבו את
המעגל החברתי שלכם.

תפסיקו להתעסק בסקס, סמים וסיגריות. סקס הוא יותר מדי שטחי
בשביל שתתעסקו בו לאורך ההתבגרות שלכם. פגיעה עצמית עם עישון
והזרקות לא תשפר את הרגשתכם, היא רק תחריף אותה. תפסיקו להתרפק
על זכרונות העבר כי יהיה לכם עוד הרבה זמן לעשות את זה
כשתזדקנו.

תחייכו. בבקשה תחייכו יותר, תחייכו כל הזמן. אל תפסיקו
לחייך, אף פעם.

אם אתם נראים טוב תגידו "היי" לחננה של הכיתה. אתם תעשו לה את
היום. אם אתן נראות טוב תגידו "היי" לחנון של הכיתה, הוא
יתפוצץ מאושר שאתן אפילו לא יכולות לתפוס.

אני חושב שלי כבר אין עוד סיכוי, זמני עבר. אני אחייה את החיים
האפורים שלי עד סוף ימיי. אבל אתם עוד יכולים לעשות משהו
אמיתי, משהו מועיל. הזכרונות שאתם יוצרים לעצמכם בזמן זה הם
הזכרונות שילוו אתכם בשארית חייכם. תזכרו את זה.