הכול התחיל כאשר בשבוע שעבר יצאתי מהבית לביצוע משימה שבכלל לא
רציתי לבצע. חבר טוב נתן לי תיק , לא עם מיליון דולר, אבל עם
מחשב נייד ולא במתנה, אלא לקחת לו לתיקון. התקשרתי למעבדת
התיקון והתפללתי בלב שיגידו שהם סגורים לחודש וכשזה לא קרה,
התחרטתי על נדר החברות הטובה שנדרתי בגיל 9 וחצי כשחברה הלוותה
לי ברבי. הסתכלתי בראי, התלבשתי, דיברתי בטלפון, שוב הסתכלתי
בראי, התאפרתי, הסתכלתי דרך החלון, שוב בראי ושוב הטלפון צלצל,
בקיצור ערכתי את טקס היציאה מהבית "כשלא בא לי" הרגיל, שנמשך
שעתיים וחצי בלי תוספות, כמו: לחפש את המפתחות,להחליט שאני
רעבה, לענות לטלפון אחרי שנועלים את הדלת ולשכוח משקפי שמש.
בסוף, כשיצאתי מהבית באופן סופי, החלטתי להפסיק לייסר את עצמי
בעצלות ובפינוק של שעת צהריים ובמקום ללבוש חיוך יפה ולהנות
מכל מה שיכול לקרות ברגע זה שאני יוצאת מהבית, אבל ברגע אחד לא
צפוי, כל האופטימיות נקטעה. בדרכי למכונית, גבר זר, אשר מלווה
שכן זקן, המתגורר בבניין בו אני גרה, סטה מדרכו, ניגש אליי
בפתאומיות ויצר קרבה מבהילה בין שנינו. באותו הרגע  שותקתי, לא
יכולתי לזוז וגם לא לצעוק לעזרה. אני, שכל חיי חיכיתי לרגע
הזה, בו אלחם בגבר אשר מאיים על החופש שלי כאישה, שותקתי,
נוטרלתי, נכשלתי ורק עמדתי שם וחיכיתי לדבר הגרוע ביותר שיכול
לקרות, שיקרה לי כבר! לולא היה מבחין באישה מבוגרת אשר עברה
באותו רגע לידנו, אינני יודעת מה היה קורה... ניצלתי את מזלי
הטוב ואת הרגע ומיד נכנסתי אל הרכב ונעלתי את הדלתות, כשידיי
רועדות ועיניי מביטות בו, מנסות להבין מה קרה בשניות הספורות
האלו. במהרה, התנעתי, יצאתי ממגרש החנייה והתחלתי לנסוע,
מבולבלת, בוכה, מפוחדת ויותר מכול לא מצליחה לקבל את חוסר
השליטה שלי בסיטואציה. כשהבנתי שהנהיגה במצב הזה מסוכנת ,
עצרתי בצד את הרכב, התקשרתי הביתה, סיפרתי מה קרה וביקשתי
שיבואו ללוות אותי מהאוטו. בבית, תחקרו, ניסו להרגיע, להבין מה
קרה, הרי בעצם "כלום לא קרה, הוא לא עשה לך כלום, אולי רק
דמיינת?!" ספק שאלו ספק קבעו ואני רק ניסיתי להבין איך אני
מרגישה כל כך הרבה פחד והם חושבים ש"כלום לא קרה". ניסיתי
לחשוב על דרכי התמודדות,מה אעשה אם אראה אותו שוב?! איך אצא
מהבית לבד?! האם ייתכן שדמיינתי?! אבל כל השאלות, החוסר
בתשובות, כאב הגוף שנוצר כתוצאה מכיווץ השרירים כתגובה לפחד
והדמעות שלא הפסיקו לנזול  התישו אותי ולבסוף נרדמתי. אחרי
האירוע, דאגתי לצאת מהבית עם ליווי, ידעתי שזה לא יוכל להמשך
כך לנצח, אבל העדפתי לא לחשוב על זה. כמה ימים חלפו וקיבלתי
טלפון, נערה בת 14 נאנסה לאור יום,בקרבת ביתי, ע"י שלושה
בחורים צעירים. הסיוט הפרטי שלה הציף בי כל כך הרבה מחשבות על
הסיוט הפרטי שלי. התקשרתי הביתה, ביררתי איפה כולן נמצאות,
צעקתי עליהן שלא יצאו מהבית, התעצבנתי שהן עונות באדישות,
נעלבתי שלא אכפת להן והחלטתי שאם להן לא אכפת מעצמן אז גם לי
לא אכפת, ניתקתי וכעסתי! חשבתי שכעסתי עליהן, שהן מפגינות
אדישות, או אולי על העולם שאינו הוגן כלפינו הנשים אבל אז
הבנתי שאני כועסת עליי, כעס גדול. על מה? שיצאתי מהבית, שלא
הצלחתי להגיב, שלא הייתי מוכנה והגרוע מכול, שאני נותנת לפחד
להשתלט על חיי.
חשבתי לעצמי אם זה קרה לי סתם, הרי אם לא הייתי מתעכבת לצאת
מהבית, לא הייתי פוגשת אותו, אבל התעכבתי ונפגשנו ומה שקרה או
"לא קרה" שם, נועד לקרות. עכשיו, קצת אחרי, אני מבינה שזה כל
הזמן שם, האיום על ביטחוננו, ולנו רק נותרה ההחלטה אם לתת לפחד
לנצח או לנצח את הפחד ואני, תמיד מעדיפה להשתייך למנצחים.
אה, דרך אגב, אלו שדאגו למחשב, לו, לא קרה כלום...