בין פחי האשפה של השכונה הסתובב חתול, עם צבע פרווה אדום
ופרצוף כמו של בן אדם. יובל, הילד של השכנים, קרא לו
ברנדוליני, כי הוא הזכיר לו שחקן איטלקי ג'ינג'י שראה בסרט.
בימים האחרונים שמתי לב שברנדוליני מתנהג בצורה מוזרה. הרבה
פעמים ראיתי איך הוא מרים את גבו, מתמתח וקופץ באוויר. פעם
אחת, אחרי קפיצה כזו, שמעתי אותו אומר בכעס: "למה אני לא מצליח
לעוף? אני מת לעוף." התפלאתי איך חתול יכול לדבר בשפת בני אדם.
שאלתי אותו: "תגיד, מאיפה אתה יודע לדבר?"
"אני יודע מאיפה? שמעת על גלגול נשמות?"
"כן." אבא שלי סיפר לי פעם שנשמה של בן אדם שמת מתגלגלת לפעמים
לגוף של חיה, אבל לא האמנתי שזה יכול להיות.
"אז אולי פעם הייתי בן אדם, כמוך."
"ולמה אתה רוצה כל כך לעוף?" שאלתי אותו.
"למה שאני לא אעוף? זה נראה נורא כייפי. למה ציפורים יכולות
לעוף ואני לא?"
"אבל לציפורים יש כנפיים, שעוזרות להן לעוף," התעקשתי.
"אז למה רק לציפורים יש כנפיים? גם אני רוצה."
החלטתי לא להתווכח איתו, כי חבל להתווכח עם חתול לא נורמלי.
אחרי כמה ימים ראיתי איך ברנדוליני רודף אחרי ציפורים ומנסה
לתפוס אותן. "למה אתה רודף אחרי הציפורים, מה יש לך נגדן?"
שאלתי אותו. "אין לי שום דבר נגד ציפורים," הוא ענה בפרצוף
תמים, "אבל אני רוצה ללמוד מהן לעוף."
ריחמתי על ברנדוליני והחלטתי לעזור לו להגשים את החלום שלו.
יום אחד נסעתי למושב של הדוד שלי, שמואל, שהוא מגדל אווזים,
וביקשתי ממנו כמה נוצות של אווז.
"למה אתה צריך נוצות של אווז?" שאל אותי הדוד בחשדנות.
"אנחנו מכינים הצגה בבית הספר ואני צריך להתחפש לאינדיאני",
עניתי בלי לחשוב הרבה. בחרתי את הנוצות הכי גדולות שהדוד שמר
בתוך שק וחזרתי הביתה. הדבקתי את הנוצות לצורה של כנפיים, לפי
תמונה שראיתי בספר על ציפורים. יצאתי החוצה לחפש את ברנדוליני,
וראיתי אותו רודף, כרגיל, אחרי ציפורים. קראתי לו והכנסתי אותו
אלי הביתה. התכופפתי מתחת למיטה שלי והוצאתי משם את הכנפיים.
"מה אתה רוצה לעשות עם הדבר המצחיק הזה?" שאל ברנדוליני בחיוך
לעגני.
"אלה כנפיים ואני רוצה להדביק לך אותן, כדי שתוכל לעוף."
"אתה צוחק עליי, איך אפשר לעוף עם כנפיים כאלה?"
"קראתי בספר שגם בני אדם ניסו פעם לעוף עם כנפיים דומות."
"והם הצליחו?"
"לא כל כך, אבל לך יש יותר סיכויים, כי אתה הרבה יותר קל
במשקל."
"טוב, אני מוכן לנסות", ענה ברנדוליני, "מה אני כבר יכול
להפסיד?"
לקחתי דבק פלסטי והדבקתי את הכנפיים לרגליים הקדמיות של
ברנדוליני. חיזקתי את ההדבקה עם סלוטייפ רחב שמצאתי במחסן.
הכנסתי את ברנדוליני לתוך סל קניות של אימא וכיסיתי אותו עם
מגבת.  הלכתי לבניין משרדים גבוה וביקשתי מברנדוליני שיישב
בשקט, כדי שהשומר בכניסה לא ירגיש בו. עליתי במעלית לקומה חמש
וניגשתי לחלון שהיה פתוח. הוצאתי את ברנדוליני בזהירות מהסל,
והעמדתי אותו על אדן החלון. "עכשיו אני אדחוף אותך החוצה, ואתה
תתחיל מייד לנפנף בכנפיים, ותנסה לעוף," אמרתי לו.
חשבתי שהוא יפחד, אבל ברנדוליני לא היסס אפילו רגע. עוד לפני
שהספקתי לדחוף אותו, הוא קפץ בעצמו מהחלון, כמו צנחן וותיק.
הוא התחיל לנפנף במרץ בכנפיים שהיו צמודות לרגליו, אבל אחרי
כמה שניות הנוצות התפזרו וברנדוליני צלל למטה כמו אבן. הוא
נעלם מעיניי ופחדתי שקרה לו משהו. לא חיכיתי למעלית וירדתי
בריצה במדרגות עד שהגעתי לחצר. להפתעתי, מצאתי את ברנדוליני
עומד על רגליו ומחייך. הוא נחת על ערימה של חול ואפילו לא
נשרט.
"איזה מזל," אמרתי לו. "יכולת להיפצע."
"מה פתאום? אתה לא יודע שלחתול יש הרבה נשמות ושום דבר לא יכול
לקרות לו?" השיב לי והלך לדרכו, כשהוא מנער מעליו את שארית
הנוצות. אחרי הניסיון שלא הצליח ברנדוליני הפסיק לרדוף אחרי
ציפורים.
"אתה עוד רוצה לעוף?" שאלתי אותו באחד הימים.
"השתגעת, למה אני צריך את זה? זה בכלל לא כיף."
מאותו יום ברנדוליני התחיל להתנהג כמו חתול רגיל, ורדף כל היום
אחרי עכברים.