"נו, תלחצי על ההדק", צרחתי לתוך מגן האוזניים שלה.
היא שכבה על ביטנה, כשראשה מופנה קדימה, אחזה בעוזי בשתי ידיה,
כשכף ידה הימנית עוטפת את בית ההדקים, אצבעה המורה נוגעת לא
נוגעת בהדק.
"נו" המשכתי, מנסה בכל זאת. קול שריקת הכדורים שהתעופפו מסביב,
היה חזק מדי עבור האוזניות שכיסו את אוזנינו והפיצוצים האיומים
גרמו לידיה לרעוד.
נעמדתי מעליה, ממש רוכנת על גבה, עטפתי את ידיה סביב המכשיר
הרצחני והמתנתי, קיוויתי שבעזרתי היא תצליח. היא לא זזה, כאילו
הייתה מאובן שמוצמד לקרקע.
הבטתי סביבי, ראיתי שהבנות כבר מתחילות לשחרר את ההדקים, ובצעד
לא מקצועי לחצתי אני על האצבע של כנרת, מיד השתחרר כדור,
בעקבותיו אחד נוסף, עד שששת הכדורים שהמתינו במחסנית שרקו כולם
בדרכם החוצה.
דממה. כנרת עדיין באותה התנוחה, שחררתי לאט את ידי מידיה
והתרוממתי. היא לא זזה.
מפקדת המטווח העבירה פקודה לבדוק את נשקי הבנות כדי לוודא
שהמחסניות ריקות. המשכתי בתפקידי כאילו לא ביצעתי כעת שום
עבירה צבאית, והמתנתי למקצה הבא.
כנרת הייתה אחת מהטירוניות שלי. כדי לצלוח את שלושת שבועות
הטירונות, אחת ממחויבויותיה, הייתה לעבור מטווח בוקר ולילה
בכדי שתוכל להשתמש בנשק בתור חיילת מהשורה.
לפני המטווח, פנתה כנרת למרפאה של בסיס הטירונות, טענה שהיא לא
מרגישה טוב וביקשה להישאר בבסיס. לאחר בדיקות, שוחררה, חזרה
למחלקה ובלית ברירה הצטרפה למטווח.
בזמן ההמתנה בין מטווח היום ללילה, ניגשתי לשוחח איתה, היא
בכתה והודתה לי על העזרה, אך סירבה להשתתף במטווח הלילה,
ניסיתי לברר מדוע, היא בכתה ולא ענתה.
חשבתי לערב את מפקדת המטווח, משהו עצר אותי, הרגשתי שהיא סובלת
אך לא יכולתי להבין מדוע.
כשהגיע הזמן של כנרת להשתופף שוב על הקרקע, היא נעלמה, עזבתי
הכול וחיפשתי אותה, ידעתי שאם מישהו ישים לב שהיא נעלמה, היא
תישפט ועבירה כזו יכולה להכניס אותה למעצר.
כעסתי, בעיקר על עצמי שלא שמתי לב שחיילת שלי מתמוטטת, תמיד
הייתי רגישה לתחושות של אחרים, פתאום עצם היותי מפקדת הקהה לי
את החושים, ולא אהבתי את ההרגשה.
מצאתי אותה מאחורי הדיונה מחבקת את כתפיה ובוכה, כמו ילדה
קטנה, היא הייתה כזו חסרת אונים.
ביקשתי ממנה לחזור, הבטחתי לה שנעבור את זה יחד ושאלתי אותה
ממה היא כל כך מפחדת.
כנרת עברה אמנם את המטווח, שוב כשאני לוחצת איתה על ההדק, את
הסיבה הבנתי מאוחר מדי, כשהצבא שיחרר אותה על בעיות נפשיות.
שלוש שנים קודם היא מצאה את אביה שוכב לו בסלון ביתם לאחר שירה
לעצמו בראש, כלי הנשק היה עדין בידו.