"אבל את לא מבינה!", צעק, "את בחיים לא תביני אותי! בחיים!"
הוא אף פעם לא הרים עליי את הקול.
"אבל בחיים לא נתת לי צ'אנס", עניתי בקור רוח מאופק, "נסה
אותי".
במשך שנייה שנראתה כמו נצח, הוא הביט בי בצורה גאוותנית כל כך,
שמוחי תרגם אותה כאיתות לבקשת עזרה.
הוא סובב את גופו והחל לצעוד לכיוון הפרדס שאליו תמיד נהג ללכת
על מנת להתבודד, ואף אחד לא הלך עמו לשם או ידע מתי יחזור.
ידעתי שאם ילך, לא אראה אותו עוד בזמן הקרוב ואפספס את
ההזדמנות הזו.
אחזתי חזק בכתפו.
הוא נסה להשתחרר מאחיזתי אך ללא הצלחה.
"בבקשה, שחר. בבקשה תגיד לי. תן לי לנסות להבין!"
"את פשוט לא נורמלית" הוא אמר וביטא כל הברה כאילו אני ילדה בת
שלוש, "אמרו לך את זה פעם?"
גיחכתי. הוא תמיד אמר לי את זה.
"שחר", חזרתי למציאות, "דבר אתי.. אני כאן, אני אותה תמי.."
הוא הסתובב 180 מעלות ועמד מולי, פנים מול פנים. התגעגעתי
לבהות בעיניו הירוקות שתמיד טבעתי בתוכן במרחק המאלף הזה, אבל
כרגע לא היה הזמן לבהות..
"תמי. הוא מת."
שתיקה.
"תמי! הוא מת! מת!", שוב הגה על הברה בנפרד. הפעם כל הגיה
העבירה בי צמרמורת.
חשתי בחילה.
"שחר.. מי מת? מי?"
"ישי. נהרג. בפעולה. שלשום. מול העיניים שלי". אמר, והתיישב
באמצע הרחבה. לא היה לו כוח לעמוד מולי יותר.
לא יכולתי להתמודד עם כל המידע הזה בבת אחת, והתיישבתי לידו.
שישה חודשים לא הרחתי את ריח גופו. עיני התגלגלו כמו מסוממת,
נשמתי עמוק וניסתי להשאיר את הריח הזה כמה שיותר זמן בריאות,
עד שראשו נחת על חזי, ומכורח המשקל נשכבתי אחורה. וכך, כמו
בימים הטובים, ששחר היה בתיכון ואני בחטיבה, והיינו נפגשים
בפרדס לבד, שמים ראש על בטן השני, עינינו לשמיים מביטות בדיוק
על אותה נקודה, חושבים אותה מחשבה, מרגישים אותה תחושה..
רק שעכשיו הוא בעולם שלו, חושב ומרגיש אחרת, ואני עוד שם, עם
אותם מחשבות ורגשות מאז, כאילו כלום לא השתנה.
הוא צדק.
לא הבנתי.
"צדקתי", הוא אמר, "את לא מבינה".
הוא הרים את ראשו כדי לקום ממני. ואז נזכרתי.
"לא אשכח איך ישי בא לאסוף את שנינו עם הטנדר המתפרק שהרכיב כל
הקיץ ואמר לנו לשבת בגרר ובפנים היה ים של תותים, שתמיד קטף
בימי שלישי.."
שתיקה.
"כן.. ואז נסענו למצפה יחד..", אמר והחזיר את ראשו וסגר עיניו
כמו בחלום, "ולא נתן לנו לעלות ברגל, והעלה את הרכב.."
חייכתי. הרגשתי את החיוך שלו גם.
"תמי.."
"כן שחר?"
"יש לי בקשה.."
"הכול"
"תנסי להבין אותי.. קשה לי לבד. תמיד היה לי אותך לצדי כשהיה
קשה, תמיד הבנת.. עכשיו את חייבת להבין. חייבת. אף אחד לא
מסוגל להבין אותי. האם את מסוגלת? בשבילי?"
העליתי את פלג גופי העליון ונשענתי על מרפקיי כדי שאוכל לראות
את פניו, הוא פתח את עיניו ומבטינו נפגשו.
"אני אבין. מבטיחה. אני כבר קצת מבינה גם.."
הוא קם, הסתובב והטה גופו אליי.
וכך, אחרי חצי שנה של נתק גמור אך משא שלב בלב, התחבקנו.
"תודה", הוא לחש, "תודה, תמוש".

---