[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







שביט בר-אל
/
בית ריק

דניאל חזרה הביתה, מותשת. לקחה את השפופרת, וחייגה.
"סוף סוף."
"זהו, הם הלכו?!" - קול לחוץ בקו השני.
"כן. אתה יכול לבוא."
"תני לי שעה ואני רץ אליך."
"מחכה רק לך."
"ביי מותק."

צנחה על המיטה, ספרה עד 10, וקמה בכוחות מחודשים.
בית ריק. לחודש וחצי שלמים.
פעם ראשונה שהם הסכימו לה להיות לבד. תמיד הביאו את סבתא או
משהו.
בסרט קצר של כמה שניות עברו לה בראש כל השיכנועים והצעקות עד
שהמצב הגיע לכך:
"זה כולה חודש וחצי !! אתם לא יכולים לסמוך עלי?!"
"זה כולה חודש וחצי, אתם לא יכולים לסמוך עלי?!"
"את רק בת 16 אלוהים ישמור!!!"
"רק? רק?!"
"את לא תוכלי להסתדר לבד!!!"
"פאק, אני לא מאמינה שאתם לא סומכים עלי."
ועוד הרבה כאלו, מסע שיכנועים של שבועיים.

נכנסה להתקלח. המים החמים שטפו את גופה, ניקו אותו מכל היום
שעבר עליה. אירגונים לקראת היום, ולנסוע עם ההורים לשדה - הם
ניסו להוכיח לה שהם באמת סומכים עליה, וגם נתנו לה לנהוג קצת.
היא אישית - האמינה שזה קצת פיגור, אבל מה איכפת לה - מקבלים
דו"ח, הם משלמים והיא נהנית. היא גם קנתה קצת בגדים ואוכל,
וניקתה את כל הבית. הכל בהכנה להיום.

יותר מחודש לבד. רק הם... היא לא מאמינה שזה קורה לה.

יצאה מהמקלחת והברישה את השיער השחור מפחם שלה. לבשה את סט
הבגדים התחתונים החדש שלה - שחור עם לב קטן בכל מיני מקומות
אסטרטגיים. שמה את גופיית הבטן השחורה שלה, ונכנסה בקושי
לג'ינס הצמוד. איפרה את העיניים הירוקות שלה, שמה קצת סומק,
ליפגלוס ו... מושלמת. היא ידעה שהיא כזו. והתייחסה לזה בקלילות
האופיינית לה.

התיישבה מול הטלויזיה וחיכתה, וחיכתה. ולבסוף - נרדמה.
צילצול טלפון קטע לה את החלומות.
"מאמי אני בחוץ."
"מי זה?"
"תגידי לי, את נורמלית?!"
בום קטן בראש החזיר אותה למציאות.
"אהה אני פותחת."
הלכה למראה, וראתה אותה, למרות השינה הקצרה - עוד מושלמת.
השיער לא התפרע, האיפור לא נמרח, הבגדים לא התקמטו, והעיניים
לא התמלאו בקורי שינה.
פתחה את הדלת.
עמד מולה, מושלם כתמיד. שיער שחור מתולתל ויחסית קצר, עיניים
חומות ירוקות, גבוה ובנוי טוב. אף יווני ושפתיים מושלמות, כמו
שאמרה לכל החברות שלה.
בלי מילים, ישר נישקה אותו. "גאד איך התגעגעתי." לחשה. "גמ'אני
מותק. מה אנחנו בחוץ? בואי ניכנס." נכנס לבית המעוצב, היפה
והגדול - והסתכל על המושלמת שלו.
"חודש וחצי, הא, כפרה?"
"רק בשבילנו."
"טוב יאללה מה אנחנו עומדים..." ומשך אותה לכיוון החדר של
ההורים שלה. דחף אותה בעדינות על המיטה והתנפל. היא כל כך רצתה
אותו איתה. והיה לה אותו.
התחיל להוריד לה את החולצה. התנגדה.
"לא עכשיו. בוא לאכול."
ניסתה להשתחרר והוא החזיק אותה חזק, לא נתן לה ללכת. הסתכלה
עליו במשך כמה דקות. על המבט המטורף שנדלק לו בעיניים. על
החודש וחצי שעומדת להעביר איתו. על הפרצוף הזה שלא אהבה להפסיק
לנשק.
החבר הכי טוב של אבא שלה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
כל סרטי הזוועה
שמשדרים מדי
פעם, הן בעצם
כלים תת הכרתיים
של הכנסיה
הקתולית-כל מי
ששוכב שם, או
שחושף קצת גוף-
מת מוות מחריד.


תרומה לבמה




בבמה מאז 8/3/05 17:23
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שביט בר-אל

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה