בכניסה לגיהנום הם הודיעו שאלוהים מגיע פעם בשבוע למסדר, כל
יום חמישי, זה היה באמצע הצ'ק אין, אחר כך לקחתי את הקיטבג
והמשכתי ללכת, התור היה איום, כמעט שלא זז, לקח לי שלושה ימים
להגיע מהאוטובוס לפקידת הקבלה, בצדדים היו שלטי ענק עם פרסומות
לקולה ומק'דונלדס, ופקידות פרחות הסתובבו בין הנקלטים החדשים
ואספו פרטים אישיים.
הציבו אותי בהילטון מס' 1, קצת רחוק מחדר האוכל, אבל ממש קרוב
למועדון, העדפתי להיות קרוב למועדון, כי האוכל גם ככה היה
חרא.
המועדון היה די גדול, לא היה בו כמעט כלום, ארבע חפיסות טאקי,
שלוש חפיסות קלפים, שני מונופול, שש-בש אחד וטלויזיה שחור לבן
שקולטת רק ירדן .
האמת היא שלטאקי אני לא כל-כך מתחבר, ופוקר זה לא בשבילי,
מונופול זה משעמם, וליד הטלויזיה לא היה אף פעם מקום בגלל כל
הערבים, אז נשאר לי רק השש-בש. הבעיה הייתה שגם לשש-בש היה תור
לא קצר ואם הפסדת היית צריך לחכות 4 ימים עד שיגיע תורך למשחק
הבא, זה היה ממש מדכא כי בארבעת הימים האלה הייתי פשוט משתגע,
יושב כל היום בחדר שלי, חושב על המשחק הבא.
התחלתי לפתח שיטות משחק בראש, הייתי רואה את הלוח בדמיון שלי,
מזיז את החיילים, סוגר בתים, 4-2 זה בית ,6-1 בא טוב בפתיחה,
6-6, 4-4 ,5-5 זה דובל, דופק מארסים תורכיים לכל הדפוקים האלה
שהגיעו לכאן, האמת היא שממש השתפרתי ככה וכמעט שלא הייתי
מפסיד, הייתי מסוגל לשחק ארבעה ימים ברציפות בלי להפסיד, משפיל
את כולם, קורע להם ת'צורה, פעם בכמה זמן היה מגיע איזה
פוקס'יונר ולוקח ממני משחק, אבל זה היה קורה לעיתים רחוקות.
כולם כבר ידעו מי אני, הייתי שומע אותם מתלחשים לידי
במסדרונות, הייתי ה"קינג של השש-בש" בגיהינום, ממש סלבריטאי,
כשהייתי נכנס למועדון, כולם היו עושים לי כבוד, מכינים לי קפה,
מביאים לי עיתון, ממש התחלתי להתרגל לרעיון הזה של גיהינום,
התחיל להיות לי ממש נחמד פה.
אחרי חצי שנה בערך הגיעה לאוזניי השמועה- מסתבר שבכל יולי,
בדיוק בשמיני, נערך בחוף ללא ים טורניר השש-בש הגדול, בטורניר
הזה משחקים שישה עשר שחקני השש-בש הכי טובים בגיהינום, שמינית
גמר, רבע גמר, חצי גמר והגמר הגדול. הפרס הראשון הוא משחק אחד
על אחד עם אלוהים הבלתי מנוצח, ביום חמישי כשהוא בא למסדר
הקבוע שלו.
התכוננתי לטורניר בטירוף, כל היום חישבתי הסתברויות של קוביות,
התאמנתי על הזריקה ואפילו המצאתי מהלך חדש או שניים, הייתי
הפייבוריט, הטוען מספר אחד לכתר.
הטורניר הלך קלי קלות, בשמינית הגמר מחצתי לגמרי איזה קוריאני
אחד שרצח את השותף שלו לעסקים, ברבע הגמר תקעתי מארס לגרמני
אחד, שהיה קצין באושויץ, בחצי הגמר פירקתי לגמרי איזה בת-ימי
שאנס את אחותו וקבר אותה בחולות של חוף ל"דוגמא". הגמר היה
אומנם מותח, אבל רק בגלל שהרשיתי לעצמי להסתכן קצת ולעשות
שטויות, בסוף ניצחתי את הבדואי ששחט את אישתו ועשה ממנה אוכף
לגמל.
הייתי המלך, האלוף הבלתי מעורער של הגיהינום.
ביום חמישי כרגיל הגיע אלוהים עם הפמלייה שלו, הם עברו חדר
חדר, מיטה מיטה, בדקו בקפדנות את הקיפול שמונה, את הנקיון מתחת
למשקוף, את השירותים, אפילו את התחת היו בודקים לך, כדי לראות
שניקית מספיק.
אל החדר שלי הם הגיעו אחרונים, ראשון נכנס בחור חטוב ושרירי,
נראה לא רע, אמר שקוראים לו דודי בל... משהו ושהוא הסגן של
אלוהים, הוא אמר שאלוהים מחכה לי במועדון, וכדאי שאני אמהר, כי
מאוד חשוב לו עמידה בזמנים. האמת היא שזו הפעם הראשונה שאני
אראה את אלוהים מקרוב, בדרך כלל הייתי רואה רק את הצללית שלו,
מסתתרת מאחורי הפמלייה שלו בזמן המסדר השבועי.
רצתי למועדון, לפני שנכנסתי לקחתי נשימה עמוקה, נו, לא בכל יום
יוצא לך לפגוש את אלוהים, ועוד לשחק מולו שש-בש.
המועדון היה חשוך, בפינה הצפונית דלק אור קטן, ומתחתיו צללית
גדולה, ניגשתי לאט, "אלוהים?", שאלתי, "שב, בני", אמר הצל
הגדול,
התקרבתי לשולחן הקטן, משכתי את הכסא שלי קלות והתיישבתי, האמת
שגם מקרוב הדבר היחיד שראיתי מולי זה צל גדול, "מאיר, מאיר,
מאיר", אמר הצל הגדול, "מה שלומך?", המשיך. "טוב, תודה", עניתי
בנימוס. "מה אתה מעדיף?" שאל אותי. "שחורים", השבתי בנחרצות.
"נו טוב, שחק", אמר אלוהים בנועם. "שיהיה בהצלחה", אמרתי, "גם
לך", אמר.
המשחק היה חד צדדי לגמרי, כן, אני יכול לומר בכנות שפתחתי
לאלוהים ת'תחת, תוך 4 דקות כבר סגרתי עליו לגמרי, לא היה לו
שום סיכוי, הוא שיחק כמו איזה אשכנזי מ"פיתוח" וזה ממש הפתיע
אותי ,כי הייתי בטוח שאלוהים בכבודו ובעצמו יידע לשחק קצת יותר
טוב ולא יפתח את המשחק כמו זונה בתל-ברוך, אבל האלוהים הזה לא
ידע לשחק בכלל וכל הזמן הייתה לי בראש המחשבה שאיך זה יכול
להיות שאף אחד עוד לא ניצח את האידיוט הזה.
ממש לפני הזריקה האחרונה של המשחק, זו שהייתה אמורה להכריע
לטובתי את העימות ללא עוררין, הוא תפס לי את היד, הרגשתי חום
כזה בכל הגוף, הוא הסתכל לי ישר בעיניים, ואמר "טוב, תקשיב
מאיר, מה דעתך על סוויטה בגן עדן?", "סוויטה בגן עדן?" שאלתי
כלא מאמין, "מה, בגלל שניצחתי?" "לא", הוא אמר, "בגלל שהפסדת".
עכשיו כבר הייתי ממש מבולבל, הנה אני מחזיק בידי את הזריקה
האחרונה שתיתן לי מארס תורכי על הפראייר הזה, והוא חושב שהוא
ניצח. "אני קצת מבולבל, אדוני", אמרתי. "תקשיב, זה נורא פשוט",
הוא אמר והמשיך, "אני לא שחקן שש-בש כל כך טוב, אבל כל שנה אני
שולח את האלוף לסוויטה בגן עדן והוא בתמורה נותן לי לנצח, ככה
אני ממשיך להיות בלתי מנוצח והשליטה שלי בגיהינום ממשיכה להיות
מקסימלית, זה לא פשוט לנהל אופרצייה כזאת גדולה, אתה חושב שזה
קל לשמור על הבית שימוש הזה נקי?". הסתכלתי לו ישר בעיניים,
משכתי את היד שלי מהיד שלו, וזרקתי את הקוביות, 3-2, זה הספיק
לי, ניצחתי את אלוהים במארס תורכי, "את מאיר לוי לא קונים
בכסף", אמרתי לו בבוז, קמתי והלכתי.
למחרת העבירו אותי להילטון 4 עם כל האנסים וסוטי המין, את
המנעול מהדלת הם תלשו לי המנוולים, למועדון אסרו עליי להיכנס
שוב, ושש-בש לא שיחקתי יותר, את אלוהים לא ראיתי יותר מקרוב
לעולם, רק את הצל הגדול שלו ביום חמישי לפני המסדר.