סיפורים רבים נכתבו על סוף העולם. הנושא הזה כל כך העסיק פעם
את בני האדם, שאפילו נעשו עליו כמה סרטים, לא מציאותיים
במיוחד. אבל אף אחד מעולם לא תיאר את סוף העולם כפי שבאמת היה.
אני הייתי שם. אני אחד מבני האדם היחידים ששרדו את סוף העולם,
ולכן העליתי אותו על הכתב, כדי שיהווה מסמך תיעודי אותנטי
לדורות הבאים של מה שנשאר מבני האדם.
בשבילי סוף העולם התחיל כשקיבלתי טלפון מהמ"מ שלי לשעבר. הייתי
באמצע נהיגה חזרה הביתה מהלימודים, וכשצלצל הפלאפון, הרמתי
אותו אל אוזני באופן אוטומטי. בדרך כלל כשאין לי דיבורית, אני
עונה רק כדי להגיד שאני אתקשר עוד מעט, וזה בדיוק מה שהתכוונתי
לעשות ברגע זה.
כששמעתי את מה שהוא רצה להגיד לי, כבר בכלל לא חשבתי על משטרה
או על תאונות דרכים. הוא אמר לי: "תתקשר להורים שלך ותודיע להם
שהלילה יהיו נפילות". בשניה הראשונה לא קלטתי למה הוא מתכוון,
שאלתי "מה?" והוא ענה רק: "עזוב, אין זמן עכשיו, רק תתקשר
ותגיד להם שהלילה יהיו נפילות מקצה העולם ועד קצהו", וניתק.
עכשיו כבר באמת הייתי מבולבל. נפילות? המונח הזה משמש בצבא כדי
לתאר הפצצה. ומה זאת אומרת "מקצה העולם ועד קצהו?" פצצה
גרעינית? ומאיפה הוא בכלל יודע את זה? מצד שני, הוא קצין
בצה"ל, וקצינים בדרך כלל יודעים מה הם אומרים. אולי יש לו את
המקורות שלו.
מתוך בלבול, כמעט התנגשתי במשאית שעקפה בפס לבן. בשניה האחרונה
חתכתי ימינה וניצלתי מתאונה. החלטתי להתייחס למצב ברצינות.
התקשרתי הביתה והודעתי לאמא שלי מה שהמ"מ אמר, וביקשתי שתתקשר
גם לאבא שיגיע הביתה במהירות.
אני עצמי גם הגברתי את מהירות הנסיעה, שממילא היתה מעל המהירות
המותרת, ותוך כמה דקות כבר הייתי בבית. כמו שאתם יכולים לתאר
לעצמכם, כשהגעתי הביתה כבר שרר בו תוהו ובוהו. אף אחד לא ידע
באמת מה לעשות. גם אצל השכנים שלנו נראתה תכונה רבה, דבר
שהגביר את חששנו שמשהו באמת הולך לקרות. לאחר התייעצות משפחתית
קצרה ומלאת חששות, אמא שלי לקחה את הפיקוד, וקבעה שאנחנו
צריכים להתכונן לסוף העולם.
איך מתכוננים לסוף העולם, אתם שואלים? טוב, גם אנחנו לא כל כך
ידענו. אף פעם לא עשינו את זה לפני כן. אמא הוציאה תיקים
מהארון, ופקדה עלינו שכל אחד ילך להביא את הדברים שהוא הכי
צריך והכי חשובים לו. בינתיים היא התחילה לזרוק אוכל לתוך
התיקים.
לא ידענו כמה זמן יש לנו עד סוף העולם, ולכן לא השקענו הרבה
מחשבה מה לקחת. אני לקחתי כמה בגדים, כולל את חולצת הטריקו
האהובה עלי, את נעלי הספורט, כמה דיסקים נבחרים מאוסף הדיסקים
הענק שלי, וגם דיסקמן ואוזניות כמובן.
כשירדתי חזרה לסלון, שם אמא הקימה את החפ"ק שלה, כולם כבר
הביאו את הדברים שלהם. בחוץ כבר היה חושך גמור, וראינו שבכל
הבתים כובו האורות. גם אנחנו כיבינו את האור. לעולם אין לדעת
איך יבוא סוף העולם, אולי הוא לא ישים לב אלינו אם נכבה את
האור.
פתחנו את הטלויזיה בסלון, ישבנו מולה, ורועדים מפחד חיכינו
לראות מה קורה. הטלויזיה לא שידרה את התוכניות הרגילות. ראינו
את יעקב אלון ומיקי חיימוביץ' יושבים אחד ליד השניה, פניהם
חיוורות, ובתחתית המסך מרצדת הכתובית "לצערנו לא נוכל לשדר את
החדשות, מכיוון שצוות הכתבים לא הסכים להגיע". אחרי חמש דקות
בהן ישבו אלון וחיימוביץ' מול המסך מבלי להגיד מילה, עברה
הטלוויזיה לשדר את החדשות מקול ישראל. ראינו שדרן שיושב בתוך
חדר שנראה כמו מקלט, ואוזניות לראשו.  הוא אמר שמזה כמה שעות
נפוצה שמועה בכל העולם שסוף העולם יגיע הלילה בחצות, בשואה
גרעינית שתתרחש. רוסיה, ארה"ב ועיראק כל הזמן מזיזים כוחות
גדולים של צבא ממקום למקום. יש מהומות ופאניקה בכל רחבי העולם.
ניו יורק, פאריז, ופקין ריקות מאדם. הפסקות חשמל משתרעות על
פני אזורים נרחבים.
כעת האימה כבר אחזה בנו ממש. אם זה מופיע בטלוויזיה (או נשמע
ברדיו) - זה חייב להיות אמיתי. אבל מתוך האימה, כשדיברו
בטלוויזיה על הפסקות חשמל, נזכרתי ששכחתי לקחת איתי בטריות
לדיסקמן. חככתי בדעתי אם לעלות למעלה לחפש בטריות, והחלטתי
שאולי אני הולך למות, אבל אם כבר למות, אז עם מוזיקה באזניים.
מחשבה מוזרה חלפה במוחי - אולי אשמע את הפסקול של ארמגדון, זה
יהיה ממש מתאים לאירוע.
עליתי במהירות את חמש המדרגות שמפרידות בין המפלס התחתון
לעליון בבית שלי, ורצתי לחדרי לחפש בטריות. לא לקח לי הרבה זמן
למצוא, כי כל עוד אמא שלי לא עושה סדר בחדר, אני מוצא דברים
בקלות. הכנסתי את הבטריות לכיס, וראיתי מהחלון אור מוזר.
ניגשתי לראות מה זה, וראיתי מעין ציפור מתכת זוהרת בחלקה, חגה
באויר ליד הבית. כעבור שניה ראיתי עוד אחת, ועוד אחת... ידעתי
- סוף העולם הגיע.
ירדתי בריצה למטה, ומתנשף מהמאמץ סיפרתי לכל המשפחה מה ראיתי.
כצפוי, הפאניקה הרקיעה שחקים. לא ידענו מה לעשות - להשאר
בסלון? לרדת למקלט? לברוח החוצה?
כרגיל, שוב לקחה אמא את הפיקוד, והחליטה שיורדים למקלט, אבל
לפני זה היא חייבת לקחת קצת סוכר מהמטבח. כן, סוכר, כי זה דבר
שנשמר טוב והוא מאד מזין, ולא יזיק שנמות עם טעם טוב בפה.
כשהיא חזרה מהמטבח עם צנצנת הסוכר ביד, כבר היה מאוחר מדי.
דלת הכניסה לבית נפתחה. עמדנו מאובנים מפחד מול הדלת, וראינו
כיצד נכנס חיזר לתוך הבית שלנו. מיד ראינו שזה חיזר. הוא היה
נמוך, ונראה פחות או יותר כמו בן אדם, רק שהידיים והרגליים
נראו כאילו עשויות מרגליים של כסא עץ. גם גוון עורו נראה חום
מדי יחסית לבני אדם. שניה וחצי אחרי החיזר, נכנסה ילדה קטנה,
ואחזה בידו. היא אמרה שהחיזר רוצה להגיד לנו משהו, והיא
המתרגמת שלו.
החיזר פתח את פיו, ולתדהמתנו, אמר בעברית: "שלום! אני רק רוצה
להבין את התכונות של העולם שלכם". הילדה פתחה את פיה לדבר גם
היא, אבל מהבעת פנינו כנראה הבינה ששירותי התרגום שלה אינם
נצרכים, והיא סגרה אותו בחזרה.
שוב, אמא היתה הראשונה שהתעשתה. היא תמיד דגלה בשיטה של "אם
אתה לא יכול להלחם בהם - תצטרף אליהם", והיא החליטה לשתף פעולה
עם החיזר. אמנם עדיין לא הצליחה להוציא הגה מפיה, אבל היא שפכה
קצת סוכר על הרצפה, כדי להראות לחיזר את התכונה של הסוכר
שמתפזר על הרצפה.
בעוד החיזר מסתכל על הסוכר השפוך בתמהון, חטף אחי את הסוכר
מידה של אמא, והחל להעיף סוכר על החיזר. אולי חשב שזה יהרוג
אותו. כעת החיזר נראה ממש מרוגז, אך אמא לא איבדה את העשתונות,
חטפה את הסוכר בחזרה, והחלה לפזר אותו סביב, ולשפוך אותו עלי
ועל האחים שלי, מפזרת חיוכים מאולצים לכל עבר. החיזר הבין
כנראה שמדובר בטקס קדום של יושבי כוכב לכת זה, ונרגע.
בעוד כמויות אדירות של סוכר נשפכות על הרצפה, על החיזר ועלינו,
נפתחה הדלת שוב, וחיזר נוסף נכנס פנימה. הוא היה שונה מהחיזר
ש"הכרנו". הוא היה צבוע כולו בשחור. הוא פסע שני צעדים לעברנו,
והוציא מפיו שתי מילים בלבד: "אני המוות".
אם המילים כבר התחילו לחזור לפינו, כעת הן ברחו חזרה. החיזר
פסע לעבר לאחי, שעמד הכי קרוב אליו, הצמיד את ידו נטולת
האצבעות לצווארו, וכולנו ראינו בתדהמה איך אחי צונח ארצה כשק
תפוחי אדמה. כעבור שניה עוד אח שלי היה מוטל על הרצפה. שאר בני
המשפחה נותרו עומדים קפואים על מקומם.
הגיע תורי. פחדתי כמו שלא פחדתי בחיים. מעולם לא טעמתי טעמו של
המוות, וגם לא חשבתי שהוא יבוא ככה. לא ידעתי איך ארגיש, אם
יכאב לי, או שפשוט פתאום לא ארגיש כלום והכל ייגמר. על דבר אחד
הצטערתי - שהדיסקמן ארוז בתיק, ואזניותיו לא תחובות באוזני.
הייתי מסתפק אפילו בסיימון וגרפונקל.
החיזר הצמיד את ידו לצווארי, ועצמתי עיניים, אך כלום לא קרה.
הוא ניסה להצמיד את היד לצד השמאלי של הצוואר, אך עדיין לא
אירע דבר. הוא התקרב אלי יותר, עד שיכלתי להריח את הריח הדוחה
שנדף מפיו, פתח את פי בכח והביט בשיני. אח"כ לקח את ידי ובחן
את ציפורני. מוכה הלם, אך בטח לא יותר ממני ומאלו שנותרו
ממשפחתי, אמר: "זה לא אדם - זו נמלה".
נכנסתי לשוק טוטלי. אני לא אדם, אני בסה"כ זן נדיר ומגודל של
נמלה. כל חיי גודלתי וחונכתי כאדם, וכעת, כהרף עין, כל מה
שידעתי וחשבתי על עצמי הושלך לאשפה. אני נמלה.
עיניהם הפעורות של אמא, אבא ואחותי, לא נותרו פעורות לזמן רב.
החיזר ניגש אליהם אחד אחד, הצמיד את ידו לצווארם, והרג אותם.
לא עברו אפילו חמש דקות מאז שמלאך המוות הזה נכנס בדלת ביתנו,
וכל בני משפחתי היו שרועים על הרצפה.
לא בכיתי. זה היה נראה לי מאד מוזר, כי די טבעי להרגיש לפחות
קצת עצוב כשכל המשפחה שלך מתה לך מול העיניים, אבל לא הרגשתי
כלום - אפילו לא טיפה של עצב. כנראה שהחיזר צדק, ואני באמת לא
אנושי.
יצאתי מהבית החוצה, משאיר את בני משפחתי מתים על רצפת הסלון.
הייתי חייב לנשום קצת אויר, אחרי כל המתח שעבר עלי. בחוץ היתה
חגיגה אמיתית. עשרות חיזרים הוציאו מהבתים  שמסביב כל מיני
סוגים של עוגות ומשקאות, והתחילו לזלול בטירוף. היתה זו חגיגת
הניצחון שלהם. לא היה לי ספק באשר לגורלם של שכניי וחבריי.
כולם מתו. אבל כאמור, עצב זה רגש אנושי, ואני הייתי בסך הכל
נמלה, אז זה לא הפריע לי במיוחד.
אחד החיזרים משך בידי, וביקש ממני לעשות לו סיור מודרך באזור.
לקחתי את ידו בידי, והתחלתי ללכת לאורך הכביש הראשי של השכונה.
בכל מקום נראו עוד ועוד חיזרים, ושרר שם ממש בלגן שלם. כשהגעתי
לצומת הראשית, ראיתי מכונית ישנה וחבוטה עם צמיגים שרופים,
ועשן שחור וסמיך עולה ממנה. לידה ישבו שלושה אנשים. היה נראה
לי מאד מוזר לראות שעדיין קיימים בני אדם לאחר סוף העולם,
וניגשתי להסתכל עליהם מקרוב. הם נראו זקנים מאד, מקומטים לגמרי
וחסרי שיניים, אך הפרצופים שלהם נראו לי מוכרים.
ניסיתי לדבר אליהם, לשאול אותם מי הם וכיצד שרדו את סוף העולם,
אך הם רק נדו בראשם, ושפתיהם הסדוקות לא הצליחו להפיק שום
צליל. לאחר כמה נסיונות, התייאשתי ועזבתי אותם.
המשכתי ללכת עם החיזר, מראה לו את מה שהיה פעם השכונה שלי,
הפארק הציבורי, בית הספר, ומגרש הכדורגל שנהגתי לשחק בו
בילדותי, כשאפילו לא עלה על צל דעתי שאיני בן אדם.
וכך, טיילנו אני והחיזר יד ביד במשך שעות, עד שהפציע השחר,
והאיר על עולם חדש לגמרי.