עם הסכין בידה, כתמול שלשום, ודמה בחיקה, ישבה וידעה שעוד לא
הגיע הזמן.

אני יודעת חבריי, שלא התכוונתם
אני יודעת שזה היה בצחוק
לא ידעתם שמילים הורגות
אבל רצח, הוא לא תמיד בכוונה תחילה
והתעלמתם כשאמרו לכם לא לקטוף פרחים
אבל זה בסדר, אני סולחת
הרי דם צריך להתנקות.

סיימה היא אז את חייה והייתה רק יישות, הרי אלו אינם חיים,
זוהי רק מרירות בצורת אדם.

אני יודעת, אמא, שלא התכוונת
אני יודעת שזה בא מאהבה
לא ידעת שמבטים הורגים
אבל לא שמת לב למעשייך
והתעלמת מרגשות
אבל זה בסדר, אני סולחת
הרי אני אוהבת אותך.

מהרהרת היא בימים, בחודשים, בשנים, דמעות חומציות שורפות את
עיניה.   ערכים מתפוגגים והיא נאחזת.   הרי נאחזתי גם אני,
והלוא היא אני, גם אם לעולם לא אודה בכך.   וגם כעת אינני
מודה, הרי היא לא קיימת.   וגם אני לא אהיה בקרוב, או מתישהו.

כששאלתי לשמה, רק הרוח ענתה לי, בשריקה שאמרה הכל.

הבנתי, זוהי רוחי, וכך גם אני.

אני יודעת שלא התכוונתי
אני יודעת שזה היה בטעות
לא ידעתי שמחשבות הורגות
אבל במחשבות אי אפשר לשלוט
והתעלמתי במשך זמן רב
אבל זה בסדר, אני סולחת
הרי את אני.