"איך היה?" הוא שאל.
"היה מצוין. הגיע הזמן, סופסוף." השבתי בחיוך.
"דווקא חשבתי שלקראת הסוף אני אהיה יותר עייף." הוא אמר וגיחך
קלות.
"למה? דווקא הביצוע היה מדהים. בכלל לא עלה בדעתי למה אתה
מסוגל."
"באמת? איזה מחמאה! הלוואי שאשתי הייתה שומעת את זה." שנינו
צחקנו.
"יש עוד כמה דקות לפני שהם מגיעים, אבל לא נראה לי שיש לך ממש
חשק לדבר." אמרתי.
"למה לא? מה אכפת לי קצת חברה? זה היום האחרון שלנו. אחרי
היום, אנחנו לא נתראה יותר לעולם. השד יודע את מי אני אראה
אחרי היום."
"תתגעגע? לחיי החטא?" שאלתי.
"לא יודע." הוא ענה. כבר ידעתי מה הוא יענה. למעשה, הוא כבר
ידע מה תהיה השאלה מראש. אנחנו מכירים כבר כל כך טוב, שאנחנו
אפילו לא צריכים לדבר בשביל לקיים שיחה. התראינו כל יום, ממש
כל יום, במשך שמונה השנים האחרונות. הוא מכיר אותי יותר טוב
ממני, והוא לפעמים משתמש בזה לטובתו. אבל אין לי תלונות, כי
לפעמים הוא נתקל באותו דבר גם אצלי.
עצמתי את העיניים. הוא התיישב. הוא כן ידע- הוא יתגעגע.
"אני לא מטומטם, אני יודע מה מחכה לי." הוא אמר.
"לא, אתה לא מטומטם. מטומטם לא יכול תמיד להיות שם, מעבר
לפינה, בכל פינה שאליה הלכתי, ולהתבונן בי. מטומטם גם לא יכול
ללמוד אותי טוב כמוך, בסוג הקשר הספציפי שיש לנו."
הוא צחק. "כן, נכון. היו פעמים שאי אפשר היה לשים לב שאני שם."
הוא אמר. הוא כנראה צדק, אבל גם אצלי היו פעמים שהוא לא הבחין
בי. הוא גם ידע את זה.
"מה אתה עושה עכשיו?" שאלתי, עדיין בעיניים עצומות.
"מתעסק קצת עם שמוליק. הוא עדיין לא ריק." הוא אמר.
"עדיין יש לך שם משהו?" שאלתי. זה דווקא היה פרט חשוב, הכרחי
להמשך.
"יש משהו, אבל אני לא יודע במדויק. מי סופר, במילא?"
"אתה משקר." אמרתי. "אתה תמיד סופר."
"כמעט תמיד. הפעם לא. ידעתי שאני לא אצטרך לספור."
"רועי, אל תגיד לי שידעת שהיום ייגמר ככה כשקמת בבוקר."
"ידעתי. הייתה לי את ההרגשה שהיום זה סופסוף יקרה. בגלל זה
התלבשתי יפה."
"הצחקת אותי. יש לך חוש אופנה של יתוש ביצות. אתה תמיד מתלבש
איום ונורא. זוכר את הפעם שהיינו בגאפ? הצלחת להפתיע אותי. זה
התפתח מעניין. מה שכן, היית לבוש על הפנים, ולא עזר לך חנות
אופנה."
"גאפ! איזה נוסטלגיה... אני עדיין זוכר איך הכרנו, בבנק
בנס-ציונה, ליד הקניותר."
"גם אני. איזה יום זה היה. כמה כבר עבר, שמונה שנים?"
שוב, ידענו שנינו את התשובה.
"שמונה וחודש. נו, מה קורה? הם מגיעים?"
הם כבר בפנים. תוך כמה שניות הכל ייגמר, חשבתי.
"הם עוד בדרך. יש תנועה היום." שיקרתי.
הוא עלה עליי, ונעמד מיד. צוות הכוחות המיוחדים פרץ את דלת
החדר של רועי תוך מאית השניה. אבל רועי היה מוכן וירה ראשון.
הכרתי את האקדח שלו כמו את כף ידי- כולל הצליל שלו.
חילופי אש מהירים נשמעו מכיוון הבנק, ותוך כמה שניות השקט חזר,
ורק הדי ירי נותרו.
חיכיתי בסבלנות לראות מה יקרה.
"באמת, אברמוביץ'. חשבתי שעברנו את השלב הזה כבר." הוא שב
למכשיר הקשר בקול מתנשף ומתאמץ. ניחשתי שכנראה פגעו בו. "כנראה
שלא."
לא עניתי לו. נגמרו השיחות, עכשיו היה הזמן להמשיך הלאה.
ראיתי דמות מתקרבת לדלת הראשית. "ירי בפקודה בלבד!" צרחתי
אחורה, לעבר סוללת הניידות והשוטרים שעמדו איתי מול הבנק.
עשרות נשקים היו מכוונים אל הדמות המטושטשת.
הדלת נפתחה מבפנים. רועי יצא לאט לאט מהבנק. הוא סחב שתי שקיות
זבל מלאות בכסף, ובן ערובה, אקדח מוצמד לרקתו. הסתכלתי לרועי
בעיניים.
הוא חייך, הרים את האקדח לכיוון השמיים ונתן לבן הערובה לנוס
על נפשו. אני צעדתי קדימה, מעבר לחומת הניידות והמגנים ונעמדתי
מולו. לא חצץ בינינו דבר.
"המסך יורד." אמרתי. הוא הניח את השקיות.
שני יריבים, רודף ונרדף שכילו זה את זה, ניצבים אחד מול השני.
הוא כיוון אלי את האקדח. ידעתי שהוא לא יירה בי, אבל הנוהל
הכריח אותי לירות בו אם הוא מאיים עלי בנשק.
הרמתי את האקדח שלי ויריתי בו פעמיים. הוא נפל לרצפה, מדמם,
מת.
ניגשתי אליו. "תראה איך אתה נראה." אמרתי. הרגל שלו דיממה
באופן חמור.
הרמתי את שמוליק מידו הקרה של רועי והוצאתי את המחסנית. היא
הייתה ריקה.
סידרתי לו את הז'קט, ונעמדתי חזרה. הסתובבתי אחורה, והשמש
סינוורה אותי. "הוא שלכם." אמרתי לאחרים.
תוך שניות נשמעו מסביבי טפיחות רגליהם של עשרות שוטרים על
הקרקע.
הכרזתי שאני פורש, סופסוף, והלכתי הביתה לאשה והילדים. זהו,
נגמר כל הסיפור. הרבה אנשים יהיו קצת יותר שמחים עכשיו. כל מה
שנשאר לי לעשות זה טקס פרישה מכובד. תודה לאל.