ביושבי ברכבת ברגע זה ממש, נזכרתי בחווית "המונית והמחושש".
לפני שבועיים עולה בבוגרשוב על מונית. בדרך ל"זירה", עוד ערב
של רוסים.
מחייך אל הנהג, מתווכחים על המחיר. מתרווח בכסא, חולפים על פני
העיר.
אני: "מה שלומך אחי?"
נהג: "פצצות."
אני: "אתה מסטול אחי?"
נהג: "כן, בגללך הרגע כיביתי ג'וינט."
אני: "למה לכבות? תדליק אותה אחי."
גולשים בשיחתנו אל מחירו של החשיש. כבר חשבתי להתקשר למועצה
לצרכנות. 300 שקל לטולה? אני לא עובד בזנות. כבר חודשיים
מתרוצץ לו המחיר על גבי הסקאלה. קפץ בחמישים אחוז, מעלה, מעלה,
מעלה.
שיחתנו לה קולחת, הג'וינט נדלק לו בשנית. הנהג אותי מזהיר:
"החשיש הזה משחית.
נהג: "לקחתי שלוש שאכטות וכולי מתעופף". מעביר לי את השאכטה.
שואף ואת התאים בבטחה שורף.
מספר לי על אתיופית, אתמול הייתה בצילומים. הוא יוצא איתה,
אלק, חתיכת קופיף מן ההרים. רוצה ללכת, לא רוצה. לעלות אליה
לדירה, לשתות איתה כוס קפה. עוברים אל הפטיש, היא לא רוצה
בתחת. משגע אותי, חרמן, ממנו אין לי נחת.
מרגיש כמו מלך, מרוח על הכסא שבמונית. גרם לי הנהג לאהוב את
החיים.