בעקבות השיר שכתבתי אתמול
המגלה לארבע הרוחות
בסיס למה זוגיות יכולה להיות,
וגם אם זה רק לפי ראות עיניי,
וגם אם לא הכול חייב להיות מהתחלה,
אולי גם לא באמצע,
ואולי אפשר שחלק "יזוז" מעט...
התבהר לי פתאום שההתבטאות בשטח
יכולה להיות מאוד שונה מאחד לשנייה,  
אם הייתי בת-עשרה, בת 40 או + או בזקנה,
אם בהיותי גבר או אישה.
הרי שבגיל 18 הרצון להיות איתך
היה מעט תובעני וחולמני,
בגילאי השלושים, כשהיו לי ילדים קטנים,
היה הרצון של ביחד אך גם של חלוקה,
היום בגילאי הארבעים
בהחלט יש את הרצון לחלוק את הזמן
אך עם הצורך לשמור על המרחב הקיים,
מה ארגיש בגלאים יותר מאוחרים,
אספר לכם בגיל 65, 70 או 90... או אולי ב- 120?
לסמוך בשבילו בגיל התבגרותו
הייה מספיק אם הסתכלת רק לכיוונו,
בבגרותו כנותך יותר חשובה בשבילו.
לעומת זאת בגיל הטיפש עשרה
האמנתי לכל מה שהוא אומר
ובגיל "הארבעים/חמישים-עשרה"
כנותו חשובה לי, לא פחות מאשר לו.
התקשורת... אוה התקשורת!
פעם היינו מנהלים שיחות עמוקות,
עד השעות הקטנות,
גדושים מוחותינו בתוכניות וחלומות.
אבל לאחר כמה וכמה אכזבות
וכמה וכמה הצלחות ששנינו קצרנו בדרכינו
אוזן קשבת, מבינה: עדיפה
וגם מעט ביקורת בונה ומילה חמה.
ולהמשיך בדרכינו, שהשנים כבר יעברו,
כך ניראה לי, כך הייתי רוצה...
נבין אחד את השני במבט אחד
ובמעט מילים נתמוגג על חוויות העבר...
שותפות היא אחת ההגדרות הכי מעניינות בעיניי
כי כאן לא משנה הגיל או המין
אלא המצב הנתון, העדיפויות, הטעם או הזמן:
הרי זה יכול להתבטא בלהציע יחד את המיטה או בלבנות מפעל ענק,
ב-רק להקשיב אחד לשני או בלתכנן את הכול מההתחלה,
בלהתחבק, לתנות אהבים, לקרוא את אותו הספר,
או שהיום תאכל את המאכל שאני אוהבת ואני את מה שאתה מחר.
אבל ללמידה יש אלמנט מאוד קבוע:
כל יום להיות פתוח לקבל את השוני כתוצאה מהגדילה
ולמצוא את הדרך המחברת אותנו מחדש.
כי הרי זו סודה של הזוגיות, לא משנה לאום, גיל, מין או מקום
בעולם,
בסיס לזוגיות טובה: צד אחר צד, טיפה ועוד טיפה.
לבנות את המערכת עם המון אכפתיות, התמדה,רצון ואהבה.

6.2.2005