יום שלישי, 3 אחה"צ הרחוב מלא אדם, סואן. כולם הולכים לשם
ולכאן, עסוקים כביכול, לא שמים לב ולא שמים זין.
לא מבחינים באדם היושב על האספלט הלוהט, כובעו הפוך על המדרכה,
מתחנן לגרוש, או שניים, בשביל פרוסת לחם.
מודה בקידה לכל אדם, גם אם לא זרק 10 אג' מיותרות לכובעו. כולם
רואים, אף אחד לא מסתכל- מפנה ראש, לא רוצים לראות את החלש, את
הנזקק.

כבר 3 שעות הוא יושב שם, קד ומתישר, קד ומתישר, גבו כבר כואב
מן המאמץ, והכובע ריק. כנראה היום כבר לא יאכל את אותה פרוסת
לחם וקצת מרק שאליהם כמהה, ירעב עוד יום, עוד לילה, הוא רגיל.
מדהים כמה מהר תקווה חולפת, מדהים כמה חמלה מוסוות, כמעט שלא
קיימת.

עוברות ילדה ואמא, "אל תסתכלי", משפט כה מוכר וכואב, "כנראה
כבר יש לו וילה בסביון", ואו, עוד כמה משפטים כאלה והוא ירגיש
את עצמו "בבית". אבל הילדה הסתכלה, לא יכלה שלא להרגיש צער,
רחמים עבור האיש המסכן הזה, דמעה החלה נקוות בעינה השמאלית.
מפשפשת בכיסה, "אווריקה" מטבע של 10 ש"ח נוחת לו בכובע הריק
תוך השמעת קול עמום. הוא קד קידה, עמוקה מאין כמוה, והיא
חייכה, מנגבת את דמעתה. תודה לאל יוכל לסעוד קצת, היום, לא
לרעוב.

ברגע האחרון האם שמה לב למעשה "הנפשע" של הבת, מסתובבת,
מתכופפת ומרימה את המטבע. מילה אחת: "תתבייש!", האם מתיישרת
ומרימה את אפה יותר גבוה ממה שהוא גם ככה, אפה במרום, היא
ניצחה, חשה גאווה.

הילדה מתרחקת, דמעה על עינה, הפעם לא תנגב אותה. כמהה לאותו
קבצן, שולחת יד, רק כדי לתפוס אוויר. האם מושכת את ביתה "בואי"
אומרת ומגבירה קצב. הן נעלמות בהמון, לא יראה אותה ילדה שוב.

עוברת שעה, עוברות שעתיים, שלוש, היום נגמר. השמש שוקעת ועמה
שמץ התקווה היחיד שהיה לו, לאוכל היום, מחר או אי פעם. הרחובות
מתרוקנים, קיבתו כבר ריקה. כך הוא יש שם, יום, אחרי יום, אחרי
יום, מקווה לקצת אוכל, קצת למלא את הקיבה, להרוג את כאב הבטן
התמידי, קצת, רק קצת לאכול, לקוות, ולהתיאש. עד יומו האחרון
ישב וירעב.