"כחול או שחור? י-ע-ר-ה!!!! כחול או שחור?!!!"
"מ...מה?" ניערתי את עצמי.
"אני שואלת אותך כבר שעה איזה צבע מתאים למכנס שאני מודדת
עכשיו!! אוף!" דפנה רקעה ברגלה ונכנסה לתא המדידה.
"כחול, אם זה עוזר לך..." מילמלתי לה במבוכה.
"תודה באמת," היא קראה מבפנים.
"יו!!!" היא הקפיצה אותי.
"מה עכשיו?!" קראתי בכעס.
"בואי לכאן, ומהר!!!"
נכנסתי לתא המדידה. יערה הייתה לבושה לגמרי, ובפינה היו זרוקים
המכנסיים השחורים.
"מה  הבעיה? את עייפה?" חייכתי אליה.
"זה לא מצחיק....משהו...משהו דיבר אליי!!!" היא הצביעה באימה
על המכנסיים.
"נכון. עכשיו תקחי את הזוג הכחול, תשלמי ובואי נעוף כבר. אני
מתה לאיזה המבורגר עסיסי עם רוטב אלף הא-"
"יערה!!" היא הפסיקה את הפנטזיות שלי על ההמבורגר שחיכה לי,
"אני מנסה להסביר לך משהו! יש כאן משהו מדבר! ואני רצינית!
ואני לא צוחקת!!" בלי לשים לב היא חזרה על משפט בעל משמעות
דומה שתי פעמים. רציתי להעיר לה- תגובה טיפוסית, בהתחשב  בזה
שאמא שלי מורה ללשון- אבל לא הספקתי. הרגשתי משיכה חזקה ברגל.
ראיתי הבזק כחול גדול ופתאום היה שקט, שקט מוחלט.

קמתי לאחר זמן שנראה כנצח. הרגשתי שאני שוכבת על משהו קשה.
התרוממתי על המרפקים ונדהמתי. הכל היה בצבע שחור.
"דפנה?" לחשתי.
"מה את רוצה? אולי תפסיקו להעיר אותי כבר? אנחנו בחופש, את
יודעת. מטומטמת." הסתכלתי וראיתי אותה מימיני, שוכבת על הבטן,
ישנה כמו תינוקת אחרי בקבוק מטרנה.
"דפנה!!! אולי תראי איפה אנחנו?!" הפעם אני התעצבנתי.
"אוף..." היא אמרה בקול עייף ושיפשפה את העיניים. אחרי שראתה
מה שאני ראתה, שיפשפה אותן שוב.
"וואט דה פאק...?" היא שאלה בתדהמה.
"לא יודעת, אבל כדאי שנצא לברר" החלטתי ומשכתי אותה. התחלנו
ללכת. אחרי כמה דקות של הליכה בים של שחור הגענו למשהו שנראה
כמו עיר. הרבה רחובות, הרבה בניינים גבוהים, הרבה אנשים
ממהרים.
להפתעתי הכל היה ברור ומוחלט, לא חשוך- כמו שבד"כ קורה כשיש
שחור. וזה היה מוזר.
החלטנו ללכת למשרדי העירייה ולברר איפה אנחנו, אבל לשם כך
היינו צריכות מפה. לשם קבלת מפה היינו צריכות לפנות למודיעין
העירוני כמובן, ואת זה יכולנו לעשות רק באמצעות פניה לאחד
ממאות האנשים השחורים שצעדו לצידנו ברחוב השחור.
ראיתי ילדה בת גילנו בערך, והחלטתי שנפנה אליה. דפנה הייתה
עדיין המומה ולא יכלה להוציא הגה, אז פשוט גררתי אותה אחריי.
לא שאני הייתי כ"כ אופטימית. גם אני הייתי מודאגת בדיוק כמוה,
לא ידעתי איפה אנחנו ולא רציתי לחשוב על זה שאולי לא נחזור,
אבל החלטתי שאם נשאבנו לזוג מכנסיים שחור בסך הכל יש סיכוי
סביר שנחזור לחנות הבגדים, במיוחד אם המכנס בהנחה. אז נרגעתי.
רצתי אחרי הילדה.
"היי, את שם," קראתי לה, "עצרי שניה...."
היא עצרה והביטה אחורה. היא הביטה בנו באימה ורצה קדימה.
"סנובית" מילמלתי בכעס. יערה הביטה מסביבה.
"רוצה ללכת לקנות משהו?" שאלתי אותה. "כן, זוג מכנסיים
שחורים," היא ענתה לי בשיא הרצינות.
"יערה חמדתי, אנחנו בתוך המכנסיים, את לא ממש יכולה לקנות
אותם." עניתי לה ותוך כדי גרירה מאומצת דיברתי לעצמי.
"נו, מי היה מאמין...אחרי כל ההרפתקאות בחיים שלי אני בתוך זוג
מכנסיים שחורים. טוב נו... שיהיה. העיקר שנצא מפה כבר. אני
רעבה!"
"אולי תפסיקי לדבר אל עצמך??" יערה התעשתה וגררה  אותי לקיוסק
קרוב. פתאום שמתי לב לדבר מוזר. צעדנו לבד ברחוב. זאת אומרת,
לא היינו ממש לבד- כי כל האנשים שמקודם צעדו פשוט עמדו בקבוצות
גדולות על המדרכות, פינו לנו דרך והתלחשו כשעברנו אותם.
"אממ.....יערה?" דפנה נגעה בזרועי, ולפני שהספקתי להשיב היא
התחילה לבכות. "איפה אנחנו? ולמה הם מדברים עלינו? ולמה הכל
בצבע שחור?? לעזאזל!" היא צעקה בכעס.
לא עניתי לה ופשוט המשכתי לבהות באנשים. לכמה מהם אפילו הייתה
חוצפה להצביע עליי. מה, יש לי כתם על הבגדים או משהו....?
תהיתי לעצמי. הבטתי על הבגדים. בסדר גמור- מכנסי דגמ"ח נקיות
לגמרי, חולצה בצבע ירוק זית, חוץ מכתם פיצפון בקצה השרוול
(מהגלידה שאכלנו קודם) לא זיהיתי שום סב"מים (סימנים בלתי
מזוהים, לכל לא-מביני-השפה)- ועל זה הם בטח לא הסתכלו.
הבטתי על יערה- רגיל לגמרי- גופיה אדומה ומכנסי ג'ינס. מה לא
בסדר...?
אימצתי את גלגלי מוחי החלודים. ואז קלטתי. אנחנו צבעוניות.
צבעוניות יחידות בכל השחור-שחור הזה.