"חלמתי שצ'ייקובסקי היה אשה" הוא אמר לי יום אחד.
לפעמים נראה לי שזה כל מה שמעסיק אותו, וכשמגיעה השעה הזאת
ביום, שום דבר לא מזיז לו. לא חשוב כמה אבקש, או אתחנן או
אפילו אנסה לפתות אותו, הוא לא יוותר על זה. הוא יושב על הספה,
עיניו עצומות, מאזין.
"שבי אתי" הוא אומר לי, "נסי להרגיש את זה". ואני נשכבת
בזרועותיו, חסרת אונים. אני לא יודעת מה הוא מוצא במוסיקה
הזאת, זה רק תזמורת בלי מלים, בלי משמעות, ועדיין הוא מהופנט,
בשלווה מוחלטת אולטימטיבית.
אני, לא קולטת את זה.

יום אחד בארוחת ערב אמרתי לו: "אני לא יכולה יותר, אתה כל יום
יושב שעתיים ומקשיב למוסיקה הקלאסית שלך ולא זז. אני לא מבינה
את זה וזה מפחיד אותי" אמרתי בהכנעה מזויפת.
"אם יש משהו שאני לא מוכן לוותר עליו, זה זה!" אמר בכעס ועזב
את השולחן בזעם.
ישבתי המומה ושמעתי את דלת הדירה נטרקת בחוזקה, ומספר דקות
לאחר מכן את האונו מתניעה ונוסעת.
שעות הסתובבתי בבית מרוטת עצבים ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי.
מה עשיתי? חשבתי, אולי באמת הגזמתי? אם זה כל כך חשוב לו אז
אולי כדאי שאוותר לו.

אחרי 5 שעות הוא חזר. הוא נכנס הביתה וחייך אלי. חיבק אותי
ונישק אותי. הוא הניח חבילה בעטיפה שחורה עם איזה עיגול עליה
על יד הקיר ושוב חיבק אותי. הרגשתי הקלה עצומה. "הייתי צריך
להתפרק קצת", אמר "מצטער אם הדאגתי אותך". הלכנו לישון כשאני
בזרועותיו.

למחרת החלטתי שאי אעשה משהו בשבילו. נסעתי לספריה העירונית
וקראתי קצת על צ'ייקובסקי, וגם על בטהובן ובאך ועוד כמה כאלו.
אחר כך נכנסתי לחנות דיסקים וקניתי לו משהו של בטהובן,
הסימפוניה התשיעית. אמרו שזה טוב, בין הטובים שלו. ביקשתי
שיעטפו לי ונסעתי הביתה.
בדרך חשבתי איך אני אבקש ממנו להסביר לי על המלחינים שהוא
אוהב, ואני אראה לו מה שלמדתי בספריה. עצרתי בדרך וקניתי בקבוק
יין אדום, אומרים שמוסיקה קלאסית ויין אדום הולכים טוב ביחד.
הגעתי הביתה, החניתי את האונו במקום הקבוע, עליתי במדרגות
ונכנסתי בשקט לדירה.

הוא ישב בסלון במקום הקבוע על הספה והאזין. על הרצפה הייתה
זרוקה העטיפה השחורה עם העיגול עליה. שמתי לב שהעיגול היה בעצם
תקליט.
"היי מתוק" קראתי. אין תגובה.
"רוני? אתה בסדר?" הוא לא ענה.
"בוא ותראה מה שהכנתי לך, אני מבטיחה שתאהב את זה...". כלום.
הסתכלתי על הפטיפון, ולידו הייתה מונחת העטיפה של התקליט
שהתנגן. הסימפוניה התשיעית של בטהובן בביצוע התזמורת של
ברלין.
שמתי לב שביד של רוני היה מונח בקבוק יין אדום צרפתי, עם כמה
טיפות שעוד נותרו בו.
"נמאס לי!" צעקתי, "אני לא מוכנה לסבול את זה יותר!". זרקתי את
הבקבוק והוא התנפץ, מכתים את הקיר בכתם אדום כהה. זרקתי גם את
המתנה ושמעתי את הדיסק נשבר. רוני עדיין לא זז.
"רוני, אני הולכת" אמרתי בכעס, "ורק שתדע צ'ייקובסקי היה בכלל
הומוסקסואל".
עזבתי את הדירה ולא חזרתי יותר, אבל לפני שיצאתי, היה נדמה לי,
שבין המקהלה לכינורות, שמעתי אותו ממלמל משהו כמו "בלונדינית
מטומטמת".