זה מה שאמר הרופא.
כל כך מוזר היה לשמוע ממנו את התשובה הסופית, אחרי כל הבדיקות,
הטירטורים והבכי, שבוע.
שבוע!
אני מרגיש כל כך הרבה החמצה, כל כך הרבה דברים שלא הספקתי ולא
אספיק.
על מה בוזבזו 18 השנים האלו?
לימודים, בלי מטרה.
נשים, בלי הישגים.
עבודה, בלי תמורה.
דבר אחד הוא אמר לי שנחרט לי בראש, דבר שימחק תוך שבוע.
היתרון היחיד שיש לי מפגיעה בבלוטות הנויטרופיל והירידה בסיטוס
אינברסוס זה היוצרות יתרה של קישרי אילאוס בין חלק המוח הקדמי
לאחורי.
אולי עוד הרבה זמן לא נותר לי, אבל בזמן הזה תהיה לי היכולת
היצירתית השווה לגדולי המחברים: שייקספיר, מוצארט. היכולת
המקוריות שלי תהיה מעל לנורמה, אבל מה שאני נאלץ לשלם בשביל
זה.
האם זה שווה?
כל החיים, מאז זה התגלה היו אומרים לי שזה לא משנה כמה זמן אדם
חי, אלא מה הוא עושה בתקופת חייו.
חיים שלמים הולכים לפח. והכל בגלל מולקולות פגומות בשם
די.אן.איי.
"בצלמנו ובדמותנו", ככה הוא אמר... אם כך גם אלוהים מת, אחרי
השבוע בו היה יצירתי ביותר, ויצר את העולם.
ואנחנו, אנחנו בדיוק כמותו, נמות אחרי שנגיע לשיאנו.
אז מה נשאר? על מה נשאר עוד לספר?
על מה שהייתי? על מה שהייתי יכול להיות?
בזבוז זמן יקר, בו כל יממה היא תקופת חיים שלמה.
תקופת חיים שלמה ומבוזבזת.
שלום.