"היי, תראי" אמרתי בחביבות, "שכחת את הוג'יינה שלך". "אופס"
היא חייכה, שמה לב. "קצת מיהרתי אליך, אז כנראה ש" "ששש"
היסיתי אותה, שומר על מתק שפתיים. "לא חשוב, הכי כיף זה להתנשק
בלי שזה ימשיך הלאה". "כן?" היא שאלה, קצת מהוססת. (אם שמעתם
את "צרפת", השיר הראשון בנאמנות ותשוקה של אלג'יר, אז זה
השינוי שהקול שלי עבר, אם לא פשוט תדמיינו צרחות) "נראה לך?
נ-ר-א-ה ל-ך? גם אם היו מנסרים אותם, הן לא היו כואבות כמו".

התעוררתי. שכבתי ער בחדר שאני משכיר מאז שחזרתי מהטיול אחרי
הצבא, לא זוכר כבר למה, למה חזרתי ז'תומרת. קצת הזעתי וכאבו לי
הביצים. שחר בלונדינית מטומטמת ישנה לצידי, לא נינוחה מסיבה
כלשהיא. "שחר, שחר" טלטלתי לה את הכתף, "תבדקי רגע אם יש לך
וג'יינה". "מה?" שחר פתחה זוג עיניים כחולות. "תבדקי", הגיתי
את ההברות לאיטן, נותן למרכז ההבנה המנומנם מטבעו של שחר זמן,
"אם יש לך וג'יינה". "מה?" שחר חזרה על עצמה, אפילו על הטון.
אנחה קטנה פילסה את דרכה ויצאה מבעד חלל הפה, "וג'יינה, נו,
כוס, דגדגן, הבית של נקודת הג'י, החור שאת הכי אוהבת, שיום אחד
יציץ ממנו ראש קטן ויגיד-" "אויש, נו" שחר נאנחה, מתירה את
השיער שלה מהפקעת, מפזרת אותו ונצמדת אליי, "אני רוצה לישון".
התחלתי, בערך בשלושת רבעי זקפה הפסקתי, פתאום לא בא לי. החלטתי
להתלבש ולרדת למטה, לשתות משהו.
השעון הראה 2 וחצי, יופי של שעה לשתות. כשאתה יוצא בלילה,
שתייה הופכת לגורם משני, שלא לומר מפריע. בכלל, יציאות של לילה
הן יותר יציאות של מחוייבויות. צריך לבחור מה ללבוש, להיזהר
מהשיטור המוגבר כשאתה נוהג בחזרה שיכור, אם אתה עם מישהי יש
דברים שאתה לא יכול להזמין, אם אתה בלי מישהי אתה צריך להשיג
מישהי, אם אתה עם חברים ולא רוצה מישהי כבר עדיף להשתכר איתם
בבית, עם המוזיקה שאתה אוהב.
מהצהריים עד הערב, אתה שם על עצמך משהו והולך לשתות. הברמן
קשוב, המחיר נוח, המוזיקה פחות מסחרית, בנוסף כולם עדיין
עובדים מסביב, ואין זמן יותר כיף לשתות מזמן שאחרים כורעים תחת
נטל החיים, מלקקים תחת לבוס איפהשהוא.
אז יצאתי לשתות בפאב הקבוע שלי לשעות האלו. בלילה אני לא אוהב
אותו, אבל בשעות האלו כשהוא כמעט ריק, כשהברמן הקבוע שלי שנותן
לי מחיר מיוחד (עד 9 בערב המחירים שם מוזלים, אני משלם פחות),
מדבר איתי על כדורגל (יש בשעות האלו תקצירי גולים מערוץ
הספורט) ומוזיקה (שנינו מוזיקאים בשאיפה). לפעמים אורח מזדמן
מתערב בשיחה, מספר שהוא אוהב את סאנדרלנד או כל קבוצה אחרת,
כמעט תמיד קבוצה אנגלית ומחורבנת (מבחינת הצלחה, מבחינת אהדה
אין דבר יותר גרוע מאוהדים של ארסנל או ריאל מדריד), אפילו נסע
פעם לאנגליה לראות משחקים שלה. לפעמים אני יושב וכותב, בעיקר
כשקרן שם. לפעמים אני בוהה בגולים מכל הליגות בעולם, חושב ללכת
לים.
קרן הייתה שם. חצי מהפחים בפאבים זה רק כדי שיהיה למלצריות
איפה לזרוק את המספרי טלפון שנותנים להן, היא גם לא נראית
כאילו היא מעוניינת אז לרוב אני מסתפק במבטים כמו שכל גבר
סטנדרטי היה מביט במלצרית יפה, לא יותר. "מה אתה כותב?", אני
מרים את הראש, רואה את קרן.
"על פוזה של סופר", אני לא כותב על שום פוזה של סופר, אבל אין
תשובה טובה לשאלה הזאת. "על שהייתי רוצה שזה יעבוד לי עוד פעם
אחת". דווקא כתבתי על זה פעם, על מישהי שגרה עם חבר שלה
ורציתי, בעיקר בגלל זה (אבל גם סתם, מהסיבות הרגילות). קרן
רוצה לדעת עם מי הלך לי. היא מתקרבת, מפזרת בהיסח את השיער
הבלונדיני הארוך שלה, מפזרת בדיוק כמו שחר לפני חצי שעה, אבל
קצת פחות יפה. כששחר מפזרת את השיער זה מדהים/חושני/סקסי, רק
הריח יכול לגרום לך לזקפה, אם כי בד"כ הדרך שהיא עושה את זה
מספיקה. השיער של קרן, כמו הדרך שהיא מפזרת אותו, קצת פחות
ארוך ויפה, גם קרן. בגלל זה שחר דוגמנית (אם כי לא מצליחה)
וקרן מלצרית (מוצלחת למדי).
אני מספר לה על הברמנית, זאת שהתרשמה מפוזת הסופר, אין כל כך
על מה לספר אבל היא בכל זאת רוצה לשמוע. בין לבין היא שמה לב
שהיא באה אליי, שואלת שאלות, משחקת בשיער, עומדת קרוב ומה אני
אחשוב ו- "אני לא אחשוב כלום" אני אומר לה, "באמת". "באמת?"
קרן שואלת ומתיישבת לידי, אני עושה כן עם הראש.
קרן מגלה לי שהיא אוהבת את ההומור שלי. בד"כ היא מקשיבה לשיחות
שלי עם הברמן ו-"צוחקת בשקט, בלי שתראה", אבל זה לא כמו לשמוע
את זה שמספרים לך. אז אני מספר, הפעם לה, דברים שהיא כבר שמעה
וכל מיני, על עצמה אין לה מה לספר היא אומרת, אני לא לוחץ, אני
בכלל חושב לקחת אותה לים, להריח אותה, לגעת לה בשיער, ככה שלא
ממש משנה לי אם לא בא לה לגמגם לי חוויות. זה יהיה מוגזם, אני
מהרהר, להעביר לה את היד בשיער בצורה טבעית ולהזמין אותה כבדרך
אגב לים (שהפאב והדירה שלי סמוכים אליו)? אני מזמין אותה לים.
"אני במשמרת" היא אומרת, "עד החורף?", "טוב, נראה" היא מחליטה
ובינתיים לקוחות מתחילים להגיע. היא אוספת את השיער, נותנת לי
נשיקה קטנה על הלחי והולכת להתארגן.
קצת על עצמי, אני אדם שלא מפתיע את עצמו בדרך כלל. לפעמים,
כשאני מוצא את זה מיותר אני מוותר על מערך ההסברה הסביבתי,
מסכים להיחשד כמשוגע, אבל לעצמי אני דורש הסבר, ולו מינימאלי.
ובכל זאת, גם שחזרתי וחשבתי על זה, לא הצלחתי להיזכר מה
קיבינימט גרם לי לשים את היד על הגומייה שלה, ככה שכשהיא הלכה,
השיער שלה עבר לי ביד.
כנראה שהיא שמה לב, כי אחרי חצי צעד היא פשוט נעצרה, משאירה את
השיער שלה חצי אצלה חצי אצלי. המעט שהקדימו הגניבו מבטים. לך
תסביר להם שהיא יודעת, שהיא מסכימה, שהיא באה אליי, שאתה מצחיק
את הברמן כבר שנה וחצי בשבילה.
נשארנו קפואים במצב המביך (לפחות בשבילי) הזה עד שנפלט לי "מה
עם הים?" בקושי שמעתי אותו בעצמי, אבל קרן הסתובבה תוך שנייה.
"מה עם שחר?", "שחר?", "שחר, בלונדינית, קצת לא חכמה",
"מטומטמת" השלמתי. "כן, שחר הזאת. מה קורה איתה?", "אני חושב",
עצרתי לשנייה, "שהכול בסדר". היא חייכה למרות שהיא לא רצתה.
"תראי" צעקתי, שם לב כמה אנחנו קרובים, "אני לא הולך להתנצל על
שום שחר". "לא?" עכשיו כבר שנינו צעקנו. רגע של שקט ואז נשיקה,
בלי פרטים מיותרים כמו סגנון ועדינות או לשונות שנכרכים בחיבה,
פשוט נשיקה. "מספיק" היא פתאום אמרה והתנערה ממני, היא לא צעקה
את המספיק, אבל בתור מרכז תשומת הלב של פאב בגודל בינוני היה
לזה את הווליום הדרוש כדי להוציא את זה אל המעגל החיצוני. אני
לא יודע כמה היא התכוונה למספיק ובאיזה עוצמה זה נשמע, אבל
המשך טוב זה לא היה לאקט הקודם. האלכוהול הופיע משומקום, מלווה
בסחרחורות, רצון להקיא ונקודת מבט פסימית על החיים. נטשתי את
הפאב שחזר לאיטו לשגרה ודידיתי לדירה. בדירה המתין לי סדר חיים
חדש. קראתי ברפרוף את המכתב פרידה של שחר ונשכבתי במיטה, מריח
את השיער, הגוף והציצי של שחר, השלמתי את הרבע שנשאר לי
ונרדמתי עם כתמי זרע על המזרון.

קרן העירה אותי, מביאה לי קפה ועוגיות שלא הכרתי. היא התיישבה
לידי, מנסה לבחור מילים, בסוף היא החליטה. "ככה, הכתם זרע
המגעיל הזה, אם זה לא עליי אני לא רוצה לדעת, אני לא מאשימה
אותך, פשוט לא רוצה לדעת", שתקתי. "את המכתב של שחר קראת?",
"רפרפתי" אמרתי לה, "למה?", "מלא שגיאות כתיב" היא אומרת ואני
מחייך, "סתם, רק אחת, אבל ממש מצחיקה". אני מסתכל מסביב,
עוגיות שאני לא מכיר, הכסא לא במקום, היא בטח פה כבר כמה שעות.
"אוי" אמרתי, "כן, אוי" היא אמרה, "אתה בא לים?".