המנגינה שחודרת ברוגע וביופי שכזה לתאים המוסיקליים של המוח,
עד כי גם הם אינם מצליחים לשמור על איפוק ועיניהם נהיות
נהיות לאדומות.
הפס הזה שחודר ומשקיט, ומרגיע את כל הסובבים סביבו.

היא הייתה הבחורה הראשונה שפגשתי והתאהבתי, היא הייתה כל כך
יפה ומיוחדת, ניגשתי אליה ודיברנו. אמרתי לה שהיא יפה, והיא
חייכה.
באותו רגע באמת הרגשתי שאני רוצה ללכת ערום, לנקות את עצמי,
לאהוב את עצמי וכל חתיכה ממני, שמישהי תאהב אותי ונתנקה ביחד,
לא חייב לעולמים או אולי כן. נעלה יחד להרים, נישן יחד באוהל,
ונתנשק.
קול הגניחה שלה שבה אותי בליבה ואינו נתן לי לצאת.

הפס הזה של הקול שמלווה אותך בהליכה, בריצה, במכונית, בעבודה,
בשינה, מלווה ומזכיר, ואוהב- ומזכיר לך לאהוב- לאהוב את
הסובבים אותך, לתת חיבוק של אהבה טבעית, לא יותר מ-10 שניות
וזכית לחיבוק כזה, שתי הידיים מעל הידיים שלה מחבקות ועוטפות
את גבה העליון, להסתכל לה בעיניים, ולא לדבר, היא כבר תבין.