כל האפשרויות שלי נגמרות להן לאט לאט אבל מהר, וכבר אין לי לאן
לרוץ.
כל ההזדמנויות השניות שלי חולפות כמו שהראשונות חלפו, לאט לאט,
אבל מהר.
אני מתלבטת בין זה לזה, בין אחד לשתיים, לאט לאט אבל מהר, מנסה
להחליט, אבל לא יכולה.
מושכים אותי מכל הכיוונים, ואני נקרעת לחתיכות, לאט לאט אבל
מהר.
לרגע אחד אני לא שמה לב, והכל נעלם, לאט לאט אבל מהר.
אני לא מספיקה להבין מה קורה סביבי, והכל כבר קורה, לאט לאט
אבל מהר.
אני מנסה לגדול, לאט לאט אבל מהר, צעד אחר צעד, אבל הכל קורה
עכשיו.
אני רוצה להשאר ככה לנצח, אבל הזמן עובר, לאט לאט אבל מהר,
החיים עוברים, לאט לאט, אבל מהר.
וככה כבר עברו להן דקה או שתיים, הדף כבר כמעט מלא עד האמצע,
העט מרחפת עליו, לאט לאט אבל מהר, אבל המוח הולך קצת פחות לאט
ויותר מהר.
וזהו, לאט לאט אבל מהר, נגמרו גם המילים, ועל הדף הזה הן כבר
לא יתחברו למשפטים, ככה, לאט לאט, אבל מהר...