שלוש שנים חלפו מאז.
שלוש שנים.

אני לעולם לא אשכח איך גילית שנפרדנו.
זה היה בטיול של"ח לאנשהו.
בטיול שאייל וילמן סיפר לי שאמא שלו נפטרה.
ישבנו ביחד באוטובוס.
את עם הנוף, ואני עם הדיסקמן.

לבסוף, לא הצלחתי לבלוע את הבכי.
בכי טעון. בכי מר.
בחיים לא זלגו ממני דמעות כאלה כבדות וצורבות כמו אז.

היום, שלוש שנים אחרי, אני מבינה למה אותה סצינה נחקקה לי
במוח.
סצינה מטאפורית לכל מערכת היחסים שלנו.
אני, שבורה, מרוסקת, כמו סוף מציק של אייס קפה זול, שמסרב
לשנות מצב צבירה.
ואת... תומכת, אוהבת, אוספת אותי למכלול.
סצינה מטאפורית למערכת היחסים שלנו עד היום.

תמיד בפרספקטיבה לאחור, נוטים להביט על הכל במבט נוסטלגי
ולחשוב איך פעם הכל היה פשוט... ולמה היום לא יכול להיות כמו
פעם.
היום, הבנתי שפעם לא היה פשוט בכלל.
זה אנחנו שהתבגרנו.

זוכרת את הילד הזה מכנפיים שבורות? שדוגל בזה שכולנו כ"כ
קטנים. חסרי משמעות. גרגירי אבק ביקום האינסופי הזה.
היום, גרמת לי להבין כמה שהוא טעה.
גרמת לי להבין איזה כוח עצום יש למעשים שלנו.

עד היום, סברתי כי שלוש שנים חלפו מאז האדם שהכי אהבתי עלי
אדמות הרס לי את החיים בלי להניד עפעף בכלל.
היום, הבנתי כי שלוש שנים חלפו מאז הרסתי את החיים של האדם
שאני הכי אוהבת עלי אדמות, בלי להניד עפעף בכלל.
והאדם הזה הוא את.

כתבתי לך בכיתה י"א, שגם אם לא נדבר שלוש שנים, עדיין נישאר
החברות הכי טובות שיש.

מי יתן וכוח עליון, נבון יותר ממני, נבון יותר ממך,
יגרום לך למצוא בעצמך את הכוח לתת לי הזדמנות.

מי יתן ושלוש שנים מהיום, נשב על איזה צוק בטיבט,
נסתכל בפרספקטיבה נוסטלגית על היום,
ונגיד... כמה פשוט היה, ולמה לא יכול להיות כמו פעם.

מוקדש בהמון אהבה, לחברה הכי טובה שלי.