[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ליסה טרליס
/
בלאק אאוט

היסטוריה, מהי בעצם? תרופת פלא לנדודי שינה, כך חשבתי מאז
ומתמיד. אפילו בתור תלמידה שתדלנית במיוחד (שהציפיות ממנה היו
בהתאם), שישבה ודגרה על ספרים מקוונים עבי- כרס יומם וליל,
ששיננה תאריכים, מאורעות ושמות קשים להגייה, שציוניה היו 90
ומעלה ושזכתה להערכתו של המורה קשה העורף, עדיין סירבתי להבין
כיצד עובדות יבשות מימים שחלפו ונשכחו לפני כמאתיים שנה
רלוונטיים דווקא לי, חמישיסטית בעלת עניין אפסי בפוליטיקה
ומדעי המדינה. חוסר העניין הברור שלי במלחמת העולם הראשונה
הגיע בסופו של דבר לרמת מצוקה, כאשר במשך ליל שימורים בלתי
נשכח מצאתי את קשיי הריכוז המולדים שלי (הפגם המפורסם במשובטים
של מיקרוסופט) מתעלים על עצמם ואינם מניחים לי ללמוד בשום
אופן. כמובן שאיש לא דאג להתחשב בי כאשר בבוקר המחרת הופעתי
ושני שקים שחורים בוהקים מתחת לעיניי מבגרים אותי הרבה מעבר
לשנותיי. מצאתי עצמי בוהה במילים שנכנסו ויצאו, נזכרו ונשכחו.
הרגשתי איך הקשרים בין הזיכרונות מתערבלים בעקבות העייפות. זה
היה סימן רע מובהק. מה הייתם אתם מרגישים אילו המוח שלכם היה
משווה את המושג "מלחמה" למושג "מבחן", כאילו כדי להרגיז אתכם?
זאת ועוד. התשובות היבשות והארוכות שנדרשו לי שעות כדי לשננן
התערבלו למושגים שהיו זרים לי עד כה.
לעזאזל. האקרים אנושיים מטופשים.
תאר את הסיבות למלחמת עולם ראשונה, ואת העילה לפריצתה.
עצם הרעיון והעילה שמאחורי המושג "מבחן" סתומים הם ממילא.
אין זה מפריע למבחנים להופיע בכל מקום, בכל עת. לעתים כשמצפים
להם בצדק ולעתים כאשר אין כל סיבה נראית לעין
.

מה, לכל הרוחות, כתבתי עכשיו על דף התשובות? קשה היה לי להחניק
את קריאת ההשתאות שעמדה לי על קצה הלשון. הפכתי את העיפרון
והתכוונתי למחוק הכול מיד, אלא שברגע האחרון שוב הפכתי את
העיפרון, בניגוד מוחלט (!) לרצוני, והמשכתי לכתוב.

מדוע הם נערכים כל העת? מיהו העורך אותם? לאו דווקא משרד
החינוך, כמדומני. ישנם מבחנים שהוא אינו מסוגל לפקח עליהם,
מבחנים הנשגבים מבינתו שלו- הלא היא בינתו החומרנית המוגבלת של
בן האנוש
.
וירוס. כנראה הKKK. מתי הספיקו להחדיר אותו? הייתה להם
ההזדמנות כל אתמול בערב, כנראה. הייתי מחוברת לרשת במשך שש
שעות לפחות, מזינה מידע לזיכרון, מתוכן לפחות ארבע במצב של
חוסר שליטה מוחית. כולנו יודעים שיש מאות, אם לא אלפי, באגים
ווירוסים מסתובבים בין הסיכומים הוירטואליים בהיסטוריה. הייתי
צריכה להיזהר יותר, טיפשה שכמוני.

מדוע איטליה הצטרפה למלחמה?
עצם הניסיון להתחמק מאחד המבחנים הללו מזכיר במידת מה ניסיון
להתחמק מאריה בזירת הגלדיאטורים. שריקת הקרב נשמעת, והנפש
הרכה, השלמה, נסה כל עוד נפשה בה, מתחננת שאיש לא יחוש בה
וינסה "לבחנה". כמובן שכל תפילה מסוג זה היא חסרת ערך. כל
נשיכה של "המבחן", יהיה אשר יהיה, כואבת יותר מקודמתה. הזעקות,
שבתחילת הקרב הן אינן אלא יללות חלושות נזעמות במקצת, הופכות
אט- אט לצרחות מעוררות רחמים, בזירה בה הצופים צמאים רק לעוד
ועוד דם והקרב נמשך עד המוות. קרב בו רק הצד הנגדי, העליון,
מסוגל לנצח. למעשה אנו נשארים לבד, לבד למות.


זירת גלדיאטורים? הרמתי את גבתי מיד. כן, המורה לספרות לימדה
אותנו על זה, על הכישרון המשונה ההוא שלהם לדבר על סיטואציות
לחלוטין אבסורדיות או בלתי מובנות. היא אמרה לנו שכדי להיכנס
לנעליהם של בני האנוש החושבים על הסיטואציות הללו עלינו לחשוב
כמוהם, דבר שאינו כמובן אפשרי בכל קנה מידה קיים. רבים מאיתנו
ניסו להוכיח שהם חכמים יותר מהשאר, ניסו "לפצח" את "החידות"
שהם חיברו לפני שנים רבות. זה בערך כמו לבקש מהמיקרוגל לנתח את
מערכת הפתיחה של "יוליוס קיסר". הם כולם נפלו בשלב מסוים, לא
מצליחים להסביר למה הכוונה במטאפורה "כוח מתוק לאין קץ" מתוך
דיאלוג הפתיחה ב"קמצן" של מולייר. חלקם ניסו איכשהו להיתלות
בצילם של שלל חוקי הפיזיקה שקישרו את המטאפורה לכוח המשיכה
בתוך חור שחור, לכוח קרני הUV של השמש ואף לאלוקים (אלוקים= אם
כל האנרגיות באשר הן).
אבל, זירת גלדיאטורים? נפש? מבחן? נשיכות?  

מדוע נכנעה גרמניה?
ייתכן ורק חצי מהזירה משתרעת על עולם בני האדם. ייתכן
והכוויות הנצחיות, הכואבות, בגופה המדומה של הנשמה נודדות עימה
למשך אלפי שנים, עד להתפוררותה הסופית. ייתכן באותה המידה כי
גיל 15 הוא הגיל בו הכול "שורף", כואב צף אל פני השטח בכמות
המסוגלת לדכא את כל שרידי היושר שנותרו באדם מהתקופה המאושרת
ביותר בחייו.


טוב, זה לא זמן לרדת לפסים אישיים. אז נכון שתוצר בן תשע שנים
(ומדומה להיות בן 15, ע"פ מראה חיצוני) נחשב נחות יותר מהשאר,
אך זוהי עדיין לא סיבה לדבר עליו בביטויים "שליליים" שכאלו,
כפי שהם מוגדרים במילון האנושי.
רגע, אצלם יש רק פירוש אחד לכך שיורדים לפסים כאלו...
הם נעלבים, מאוכזבים או רוצים להשיג משהו חיוני.

לא הייתי כותבת זאת אלמלא הייתי אני עצמי  בגיל זה, כותבת את
השורות הללו.


צמרמורת חלפה במורד גווי. קשה לתאר תחושה שכזו, שלא דמתה לאף
דז'ה וו שחוויתי מעודי. ניתן היה להשוות זאת אך ורק לקריאת
יומן מחדש עשר שנים לאחר שנכתב. התחושה של אדם הקורא את כתב
ידו שלו, ועם זאת נרתע מהכתוב, מסתייג ממנו.
הם משחקים בי.
הם כנראה שתלו בי את התוכנה שמשתילה רעיונות מוזרים, פואטיים,
במסווה של מחשבות רגילות. אותה תוכנה שגרמה להיסטריה בכל
היבשת.
הם כנראה התאימו את התוכנה הזו במיוחד עבורי, אם תכנתו אותה
לדבר (או יותר נכון במקרה שלי- להיכתב) בלשון נקבה, ועוד להעיד
כה ברגש, או כך לפחות כינינו עדות בכתב המרמזת על רצון הכותב
להותיר טעם של דומיננטיות בכתביו, שהיא בת 15.

הם, המתכחשים לעברם, מעמיסים עלינו את המבחנים הקשים ביותר
שידענו מעודנו. הם אינם שומעים כנראה את הצעקות, צופים בין
הקהל צמא- דם או חלילה נותרים בקרב עד סופו.


צעקות...
צמא- דם...
קרב...
המערכת התאימה את הנתונים למושג "רצח", אך משהו עדיין לא
הסתדר. אם שולח המסרים נרצח, כיצד הוא מסוגל עדיין לשלוח את
מסריו? דחיתי מיד את האפשרות של הנדסה גנטית שלאחר המוות. זה
תקף רק למשובטים של מיקרוסופט, נכון לעכשיו.
אני צריכה עוד נתונים.

מדוע כונתה מלחמת העולם הראשונה "מלחמה טוטאלית"?
אנו כולנו נופלים, והם אינם מסוגלים לראות. לא הכאב שהם
גורמים לנו הוא הקשה, אלא התעלמותם ממנו. כותרת אחת רודפת את
השנייה, סיפור אחד את משנהו. אנו כולנו מתנגדים ביחד, בחיבוק
בלתי נראה. אתם אולי אינכם מסוגלים אלא להזדעזע, אך אני בכל
זאת מסוגלת להזדהות עימה, עם האחות שזעקה שהיא אינה מסוגלת
לעמוד במבחן מכל סוג שהוא מאחר ואימה לא עמדה במבחן החיים.


נופלים. כאב. התעלמות. מתנגדים. להזדעזע. להזדהות. זעקה.
כעת המערכת זיהתה את הנתונים כמשוואה של "נטייה להתאבדות".
ההגדרה המסובכת של המושג, אותה הורדתי למערכת בכיתה ה', כחלק
מעבודה בתנ"ך על עצת אחיתופל, הלאתה אותי מהר מאוד ולא מצאתי
שום קשר בינה לבין הפסקה הקודמת המקושרת ל"רצח". "רצח"
ו"התאבדות" הם דברים שונים בתכלית, טענה בעקשנות המערכת, כשם
שאדם אחד מסוגל הן להירצח והן להתאבד.
אם כן, מהם הגורמים המחברים?  

לאיש אין סיכוי בזירה. כולם מתים, במוקדם או במאוחר, ודמם
נוטף על ניביה של החיה לקול צהלות הניצחון של הקהל הרווי.
השאלה היא רק מתי, עד מתי יתארך סבלם ומתי יוותרו לבסוף על
חייהם, או על נשמתם.


אין סיכוי. מתים. דמם נוטף. חיה. קהל. מתי. נשמתם.
לעזאזל!!! המעגלים החלו להישרף, וחלק זעום מתוצאות השיוך
והמיון ריצדו לנגד עיניי.
"אין סיכוי"--> ייאוש
"מתים"--> נטייה להתאבדות, זקנה, יושן, טרגדיה
"דמם נוטף"--> אימה, מוות, רצח
"חיה"--> פרימיטיביות, וולגאריות, סכנה, מסתורין, פחד.
"קהל"--> עדות, תהילה, השפלה, המון.
"מתי"--> ציפייה, חשש, חוסר סבלנות, ארגון.
"נשמתם"--> מצפון, ייחוד, נכס, ההפך מכניעה (לכוחות האופל
ופיתויים למיניהם).
המערכת לא הצליחה למצוא שום קשר אסוציאטיבי/ פואטי/ רגשי בין
המושגים. מימיי לא נתקלתי בתופעה כזו. מהו שמו של הווירוס
הארור הזה? בוודאי הון תועפות הושקע במאמצי טיפוחו. בוודאי אני
הראשונה שנדבקה בו, ראשונה בגל גדול שיתקוף את כל האימפריה
הפולקלורית של שביל החלב. גאון, גאון מי שהמציא את זה.
הלטתי את פניי בכפות ידיי. העט נח לו בשלווה על השולחן. הרגשתי
שהמורה נועץ בי מבטים. מחוות ה"לא יודע" הנדירה במיוחד בבתי
הספר המיוחדים שלנו הייתה אף עוד יותר נדירה בכל הנוגע לתלמידה
שכמוני. כשאחת כמוני מחווה לעבר דף השאלות שהיא "לא יודעת",
סימן שישנו פגם רציני במערכת שלה, ועדיף שישלחו אותה לטכנאי
ויתנו לה להשלים את המבחן במועד מאוחר יותר. זה היה בלתי מתקבל
על הדעת, לפחות מבחינתי. רב אלו שהופנו לטכנאי מעולם לא שבו,
אף לא כדי להודיע שהם נפרדים לנצח כמקובל בחברה המשפחתית.
האצבעות שלי לא דגדגו, כרגיל בכל פעם בה השתוקקו לכתוב משהו.
הן נחו שם, לרוחב הפנים, בשקט מופתי. ייתכן  והיא הייתה מה
שהרתיעה אותי יותר מכל, ההמתנה השקטה הזו, התחושה כאילו לפתע
יש לי שליטה מלאה במעשיי. כנראה כבר העדפתי את הרעיון לפיו
הוחדר אליי וירוס, מאשר המחשבה לפיה יצאתי מדעתי.  

מהן השלכותיה של המלחמה על עתידה של גרמניה בהמשך המאה ה20?
אני אחת מאלו שתעשנה זאת ביום שאחרי מחר.
לא אמורים לומר "מחרתיים"? דווקא עד עכשיו השתכנעתי שאוצר
המילים ב... השתפכות הזו, או מה שלא תהיה (חוסר הודאות הזר כל
כך גרם לעוד כמה קצרים להופיע ולגרום לי לכאב ראש רציני עוד
יותר), תקין למדי. אולי אני מביטה ביצירה של אדם הקרוי
"דיסלקטי",
אם יוצאים מנקודת הנחה שדיסלקטי= אדם בעל יכולת לימודית נמוכה,
בין השאר יכולות הבעה ואוצר מילים נמוכות מהממוצע?
ייתכן כי זאת מאחר ואינני ראויה להלקאות, כה נזהרת מ"המבחן"
עד כי קמעה ואינני עוד קיימת.


אבל את קיימת! את אומנם מדברת על רצח, התאבדות, פחד
ופרימיטיביות בהקשר עצמי, אבל את קיימת! את חייבת להיות קיימת!
אדם לא מסוגל לכתוב את רגשותיו בזמן הווה במידה והוא אינו
קיים! זה כמו להכפיל מספר באפס!

ייתכן כי אני סובלת מ"בלאק- אאוט" המשתלט לאיטו על תודעתי. כך
או כך אכשל בסופו של דבר. זהו גורלי, כשם שזהו גורלה של כל
האנושות.


הנה, בבקשה, כישלון עובדתי. האנושות מעולם לא נכשלה. היו לכם
כמה גאונים, שדבר לא עמד בדרכם להצלחה: נפוליון, ביסמארק,
איינשטיין, פרויד... בעצמי הכנתי פרויקטים על חלקם. את לא
סובלת מ"בלאק אאוט", יקירתי, את מטורפת. כן, זה מה שאת, איפה
שאת.
רגע... זה רק וירוס. זה לא בן אדם אמיתי. הוא משתיל בי ניצנים
של טירוף, ואסור לי להיענות לו. אסור לי להקשיב. ..
בואי רק נציל את המבחן בזמן המועט שנותר לי.
רכנתי חזרה לדף וקראתי את השאלה הבאה.
הנשיא האמריקאי וילסון צירף את ארה"ב למלחמה למרות שנבחר עקב
הצהרתו כי לא יעשה זאת. מדוע?
מה היו ארבע עשרה הנקודות שנוסחו ע"י וילסון במסגרת הסכם השלום
בין המדינות?

האם כל זה ייגמר אי פעם? כמובן שלא. זוהי אינה סתם משוואה
באלגברה, בה במקרה של כישלון ניתן לפנות למתמטיקאי של הכיתה
כדי שינפנף בידו בזלזול ויפתור את הבעיה במהירות בלתי הגיונית.

אוקיי, אני מיואשת. מדוע לא?

זוהי אחת ממוסכמות היסוד של החיים בגזע שלנו (בני התמותה),
העולם שלנו. הדרך היחידה בה נוכל לסטות מהדרך הזו, אחת ולתמיד,
היא לתקן מחדש את כל הסדר והמסורת שהשגנו באלפי שנות אבולוציה.
האם אנו באמת רוצים בכך?

האם האפיפיור קתולי?
השאלה הזו לא הופיעה במבחן. טלטלתי ראשי מצד לצד. זה הולך
ונעשה יותר ויותר גרוע. בסוף לא אוכל עוד לראות את הנייר כמו
שצריך. אני חייבת לבקש לראות את הטכנאי, ואסור לי. שנה הבאה
אני עוברת לתיכון, וכבר עכשיו אני עומדת להרוס את כל סיכויי
הקבלה שלי למגמת ביוטכנולוגיה... רציתי למלמל: "את חייבת
להתרכז" כמנטרה, אלא שפחדתי שהכול יבהו בי.

לא.
הבטתי במילה שזה עתה כתבתי על הדף. סירבתי להאמין למראה עיניי.

מה זאת  אומרת "לא"? האפיפיור לא קתולי?! מה הוא, בודהיסט?! לא
האמנתי שאכן תוכנה כלשהי, גוף כלשהו בעל תבונה טבעית או
מלאכותית, ניחן ביכולת על טבעית לכתוב דבר כזה. יש גבול לכמה
שאפשר להרחיק בניסיון למרוט את העצבים.
החלטתי לקרוא מחדש את כל הטקסט שכתבתי עד עכשיו, בידי הנשלטת
ע"י התוכנה. זה אומנם דרש את כל שארית השיעור, שממילא לא הייתה
מספיקה לי כדי לסיים לענות על השאלות, אך זה היה חשוב. היה זה
אחד הטקסטים היותר חשובים שקראתי מימיי, מרגע שהתחלתי לבסוף
להבינו ועד שהנחתיו לבסוף מידי ונשכתי את שפתיי.
חשוב, הבנתי לפתע, יותר מכפי שאי פעם דמיינתי לעצמי.
"המרת מושגים בוצעה" הודיע הקול המכאני המובן מאליו. "המושג
'התבגרות', לשעבר מומר באסוציאציות 'שינוי', 'אהבה', 'תיכון',
'שלב ביניים' ו'התיישנות', מומר עתה באסוציאציה הבאה: 'מבחן
שלא ניתן לעבור', 'נפש מיוסרת', 'אופל', 'חשש',
'פרימיטיביות'..."
"לוריי?" נבח המורה ממרומי כיסאו וניגש אליי. מצאתי עצמי לא
פונה אליו, כתמיד, אלא שקועה במושג 'הרהורים'. אף פעם לא הבנתי
מהם בדיוק, מעבר לאסוציאציות שהורדתי מהאינטרנט, כשם שלא הבנתי
בדיוק מטאפורות כגון "כוח מתוק לאין קץ" ו"שמש וכוכבים שלי".
הייתה זו חוויה שאפילו אני, משובטת מיקרוסופטית גאה הסובלת
מהפרעת קשב, מעולם לא התנסיתי בה, פשוט משום שראשי היה כולו
בלוק של חישובים ומשוואות שהוכנו ע"י מדענים לפני כמאה שנה.
מדענים שפחדם הגדול מכל היה שנידבק במחלה הגדולה ביותר של
האדם, הרגשנות. אני מודה שזוהי אכן מחלה איומה לא פחות מצרעת,
אך היא עדיין מחלה מעוררת, ומתוקה במידה משונה. מצאתי את
ההרהורים די מעניינים, מושכים, מאתגרים ומסוכנים לאין שיעור.
גם המורה, שהביט הישר בעיני, חשב כך.
ראיתי זאת בעיניו.
הייתה זו הפעם האחרונה שהבטתי לתוך עיניו של יצור חי.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אם את רוצה/
יש לי ביצה./


נשבעת לכם
שראיתי את זה
בספר של אחי
הקטן.


תרומה לבמה




בבמה מאז 8/3/05 2:20
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ליסה טרליס

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה