ל"ג בעומר.
לילה ,חושך ועשן סמיך שעוטף את האויר, ככל הנראה בגלל שריפת
צמיגים של כמה טמבלים מהמדורות לידינו.
היינו בערך 20 ח'ברה, אולי קצת יותר, לא יודע, לא
ספרתי...ישבנו מסביב למדורה די גדולה שהייתה מגודרת באבנים
שהניחו גיא ויוני מסביב (כנראה בגלל שהות ממושכת בצופים
כמדריכים).
לצד המדורה, היה שולחן מאולתר שסיון ורויטל בנו מכמה קרשים,
הוא היה מלא באוכל, שתיה והרבה מאד וודקה שלא טעמתי ממנה באותו
לילה, כנראה בגלל העצבות שעטפה אותי באותו ערב, בגלל שאני
ואפרת נפרדנו בערך שבועיים לפני, ועדיין לא ראיתי אפילו סימן
קטן באופק לכך שאני אשכח אותה.
פגשתי אותה לראשונה בכיתה י'. ראיתי אותה בהתחלה יושבת בבית
הספר מקשקשת את הקישקושים האלה של הבנות עם החברות שלה, שלא
נפלו ממנו ביופי, אבל פשוט היה בה משהו שתפס אותי. אל תנסו
לשאול מה, פשוט ראיתי אותה והכוונת שלי ננעלה עליה. אחרי חודש
של מבטים חטופים אחד עם השניייה החלטתי שאני הולך לדבר איתה.
באתי כשהיא הייתה רק עם חברה אחת, ולא נראה היה שהן דיברו על
משהו חשוב, התקרבתי אליה והצגתי את עצמי.
"שלום, אני ערן. ראיתי אותך פה ולא יכולתי למנוע מהעיניים שלי
לעקוב אחריך, ופשוט הייתי חייב לדעת איך קוראים לך..."
"אפרת", היא ענתה ואז יישרה לי מבט לתוך העיניים. אני לא חושב
שמישהי הסתכלה עלי ככה פעם פשוט הרגשתי את העיינים הירוקות
המדהימות שלה סורקות אותי מבפנים. היא נשארה ככה בערך 2שתי
שניות שנראו בשבילי כמו נצח ואז פלטה "ערן? אמרת?"
"כן." עניתי
"שלום, אני אפרת.רוצה לשבת איתנו?"
"בשמחה".
עניתי ופשוט התחלנו לדבר. בנתיים החברה שלה השתעממה ועזבה
אותנו לבד. אחרי רבע שעה בערך. אני לא יודע כמה זמן עבר שם,
אבל כשהתסכלתי בשעון, ראיתי שהשעה כבר שלוש, והתנצלתי בפניה
שאני פשוט חייב לרוץ כי יש לי שיעור גיטרה, ורשמתי לה את
הטלפון שלי שתתקשר. היא התקשרה עוד באותו היום, ומאותו היום
אימצנו לעצמו מנהג של דיבור יומי, עד שהחלטנו לצאת ביחד לסרט,
שאליו נכנסו כידידים ויצאנו חברים ומאוהבים עד מעל לראש.
פתאום פגעה בי אבן קטנה ברגל שהעירה אותי מהחלום בהקיץ, זה היה
עידו, שתמיד היה מעיר אנשים כשהם היו חולמים בהקיץ.
"מה קורה איתך, ערן? מה? נעשת דג?"
לא עניתי, רק חייכתי והתקרבתי לקבוצה שישבה שם מסביב למדורה עם
כמה גיטרות.
"היי. ערן, תנגן קצת מהפינק פלוייד שלך. נו, קום תתעורר" אמרה
סיון ונתנה לי את הגיטרה, תפסתי אותה וכיוונתי קצת, ואז ניגנתי
את comfortably numb שכל כך התאים לי באותם רגעים, זה גם היה
השיר היחידי שכולם ידעו את המילים.
כך המשכנו מעבירים את הגיטרה בין אחד לשני, כמו אירוויזיון שכל
אחד מקבל הזדמנות לתת את השיר שלו ולהלהיב את כולם. עברו
שעתיים בערך, בניגונים של שירים שבדרך כלל אף אחד לא זכר את
הבית האחרון, או שסתם ידענו רק את הפיזמון.
השעה הייתה בערך שתיים בלילה, ואנשים התחילו לפרוש לשקי השינה.
איש איש ובת לוויתו, "להנאות של החיים". לאותו ערב (ככה לפחות
אני קורא למה שהיה שם באותו הערב), רק אז הבנתי שרק לי אין בת
לוויה לאותו הערב, הבנתי עד כמה רציתי את אפרת בחזרה כמה רציתי
שגם אני והיא נלך לשק שינה ביחד, ואצלנו זה היה תמיד יותר מסתם
"הנאה של החיים". אבל תפסתי את עצמי וגרמתי לעצמי להבין שהיא
לא תחזור, שהיא עכשיו בטח איתו עם החבר החדש באיזו "הנאה של
החיים" משלהם.
"תשמור לנו על האש", קרא אלי שגיא, כשעינת כבר צמודה אליו כמו
פרפר לאש.
"בטח", קראתי אליו בחזרה. אחרי כמה דקות של בהייה באש, תפסתי
איזו גיטרה שהייתה מונחת שם, על השמיכה המחוררת מבדלי סיגריות.
שמיכה שאני משער שהייתה בת לפחות 30 שנה, אם לא יותר. כשהתחלתי
לנגן, הגיטרה הייתה ממש לא מכוונת, ממש כמוני, אז התחלתי לכוון
אותה, ואז חשבתי לעצמי חבל שאין מי שיכוון אותי עכשיו...
וחייכתי לעצמי... התחלתי לנגן וגם לשיר לעצמי .חלק מהאנשים
אומרים שיש לי קול ממש יפה, ויש כאלה שאומרים שכדאי להפסיק
לשיר לפני שהכוכבים יפלו, אבל אותו לילה אף אחד לא העיר לי.
אני יודע שהם לא הקשיבו לי בכלל, אבל אני חושב ששימשתי להם
כמוזיקת רקע די נחמדה.
ניגנתי וניגנתי לד זפלין, מוניקה סקס, אביב גפן, הכל, כל מה
שידעתי וזכרתי יצא באותו לילה על המיתרים המסכנים שאיימו להקרע
עם כל פריטה שלי. הגעתי לשיר של הביטלס  HELP ME IF YOU CAN,
אני לא זוכר אם זה השם הנכון אבל ככה אני קורא לו. בכל אופן,
ניגנתי ובדיוק כשהגעתי למילים HELP ME IF YOU CAN I AM FEELING
DOWN.. הבחנתי בדמות מתקרבת מהכיוון השני של המדורה הבנתי שזאת
נערה כלשהי, אבל לא ניסיתי לנחש בנתיים מי זאת, כי לא ראיתי
כלום, סתם דמות בחושך.
היא התקרבה והתקרבה,  עד שהייתי יכול לראות את הפנים שלה והגוף
שלה. היא הייתה פשוט מדהימה, היו לה עיניים כחולות שאפשר היה
לראות את האש מרקדת באישוניה השחורים, שהתהפנטתי מהם כל כך.
היה לה שיער שחור וארוך, שהיה קלוע לצמה ארוכה ושפתיים מלאות
וורודות. ואז הסתכלתי על הגוף שלה, היה לה גוף מושלם, כאילו
כרגע היא יצאה מבית היוצר של אלוהים.
היא לבשה גופיה לבנה שהייתה קצת מפוחמת, ג'ינס קצר שקרוע
בקצוות ונעלי ספורט בלויות, מהנעליים שתמיד באים איתן למדורות
שלא משנה אם הן ישרפו.באותה שניה שהיא התקרבה וראיתי אותה
הפסקתי לנגן פשוט. ישבתי והסתכלתי ביצירת הפאר שהייתה מולי.
לא יכלתי להוריד ממנה את העיינים.
היא התקרבה ובאה לשבת לידי על השמיכה המחוררת בת ה30 לפחות.
"היי", היא זרקה לאויר, וזרקה בי איזה מבט חטוף לפני שהתחילה
סתם לזרק אבנים קטנות לאש."היי" עניתי בחצי גימגום.
"אתה פה לבד?"
"לא, אני פה עם חברים. רק שהם "נהנים מהחיים עכשיו", אז אותי
הפקידו על שמירה על האש".
"הבנתי אותך" היא אמרה וחייכה.
"ומה איתך, את פה לבד?"
"כן" היא  ענתה אפילו בלי להסתכל עלי.
"איפה המדורה שלך?" שאלתי.
"המדורה שלי? המדורה שלי כבתה לפני כמה שנים..."
לא הצלחתי להבין למה היא מתכוונת, ניסיתי בראש להבין למה היא
מתכוונת, מה פשר המשפט המוזר הזה, אבל לא הצלחתי להבין, אז
פשוט חייכתי ושאלתי לשמה.
"אני דנה". היא ענתה "ואתה?"
"אני ערן". עניתי והוצאתי כמה תוים מהגיטרה.
"אתה מנגן?" היא זרקה לעברי.
"כן..."
"אתה מכיר פינק פלויד?" היא  שאלה.
חייכתי והתחיל לנגן כמה שירים שלהם.
אני ודנה שרנו ביחד באמצע החושך שמואר רק על ידי אור של מדורה
שדועכת לאט לאט. אני שר שירים עם מישהי שאני מכיר 5 דקות בערך
וחושב על אפרת שלי, ובפנים מערבולת של תחושות כעס,שינאה,אהבה
כאב,ואושר הכל התערבב לי ביחד.
בין השירים ניסיתי לשאול אותה איפה היא גרה. אבל היא לא ענתה
לי. השיר האחרון של פינק פלויד שניגנתי לדנה היה WISH YOU
WHERE HERE ובלב הקדשתי אותו לאפרת..
"מה קורה לך? בן אדם.." קטעה אותי דנה, וראיתי אותה מסתכלת עלי
בפעם הראשונה מאז שהתיישבה שם. לא הבנתי מדוע היא שאלה את זה
ופשוט בהיתי בה.. "אל תשחק אותה גיבור, " היא אמרה בחיוך "מה
כואב לך? שם בפנים בדבר הקטן שעושה רעש, ונקרא לב..."
לא יודע איך היא ראתה את זה עלי, או איך היא הרגישה את זה,
אבל לא השתהתי יותר מידי ויריתי לעברה,"זהו, שכבר אין לי אותו
הוא התרסק לי בתוך החזה עכשיו יש לי מלא רסיסים קטנים שכל
תזוזה קטנה שלי מניעה אותם ממקום למקום וקורעת אותי
מבפנים..."
"תספר לי מה פירק לך אותו לחתיכות כל כך קטנות" אמרה דנה בחיוך
מלאכי.
נשמתי נשימה עמוקה, והתחלתי לספר לה איך אפרת עזבה אותי.
"ישבנו בבית שלה וראינו איזה סרט שאח שלה הביא מהוידיאומט
למטה.
כל הסרט הייתה שתיקה מוזרה באויר, וחשבתי שזה בגלל שאפרת שקועה
מידי בסרט ולא יחסתי לזה חשיבות יתרה, ואז בסוף הסרט בזמן
שהכתוביות רצו על המסך, אפרת ירתה משפט לאויר, אני רוצה לסיים
את זה, הכרתי מישהו אחר. אני חושב שכמעט התעלפתי באותו הרגע
ושאלתי אותה לפשר המשפט. היא הסבירה לי שהיא הכירה מישהו לפני
שבועיים בערך, ושהיא מרגישה אליו את מה שהיא הרגישה אלי, רק
כשהתחלנו לצאת ושהתחושה הזאת בינה לביני כבר דעכה מזמן ושהיא
לא רואה דרך שאנחנו חוזרים להיות אותו זוג של ההתחלה.פתאום
תקפה אותי סחרחורת משונה ושהרגשתי כובד מוזר בחזה, שאלתי אותה
אם זה מה שהיא רוצה, אם היא בטוחה וחשבה על זה, והיא כבר קטעה
אותי באמצע, ואמרה שהיא חשבה על זה המון וזה מה שהיא רוצה.
ואז פשוט קמתי, הסתכלתי לה בעיניים בפעם האחרונה, כבר לא היה
שם מבט של אני אוהבת אותך,העיינים שלה כבר לא חיבקו אותי
במבט,העיניים שלה היו קרות אלי.
יצאתי מהבית שלה וברגע שסגרתי את הדלת, הדימעה הראשונה שכל כך
החזקתי בפנים פרצה החוצה ואחריה באו עוד אינסוף דמעות. לא
יכלתי יותר,פשוט ישבתי בחדר המדרגות של הביניין שלה והתחלתי
לבכות.אני לא בטוח אם היא שמעה אותי אבל אני בטוח שהיא הרגישה
את זה..."
ניגבתי את הדמעות שירדו לי, בהיתי באש כל הזמן שסיפרתי לה את
זה ואז הוספתי משפט לסיום "כנראה שכשמשהו מת לא משנה כמה מכות
חשמל יתנו לו הוא לא יקום לתחיה למרות שזה כואב נורא..."
דנה התקרבה אלי וחיבקה אותי, היא הייתה קרה מאד ולא הבנתי איך
זה אפשרי הרי אנחנו יושבים ליד מדורה בוערת, אבל השאלה הזאת
בילתה במוחי בדיוק 3 שניות אחרי זה פשוט חיבקתי אותה בחזרה
ונהנהתי מהתחושה.
דנה הרפתה ממני ואמרה אהרונוביץ 40/3, לא הבנתי מה זה קשור אבל
אחרי שתי שניות הבנתי שזאת הכתובת שלה, שהיא לא שמעה כביכול
שביקשתי קודם. דנה קטעה את המחשבות האלה, ושאלה "עכשיו אתה
רוצה לשמוע את הסיפור שלי?"
"כן, בשמחה" עניתי.
דנה זרקה עוד אבן לאש והתחילה לדבר.
"זה קרה כאן באיזור לפני כמה שנים במדורת ל"ג בעומר שלי ושל
הח'ברה שלי, חודש לפני כבר תיכננו את הכל אפילו הגענו למקום
שהחלטנו עליו בערך שעתיים לפני כדי לתפוס את המקום ולהביא
עצים.
אני לא אשכח את יוני ורועי, התאומים שתמיד עשו שטויות, והרגו
את כולנו מצחוק ובמיוחד באותו יום. כולנו שמחנו כל כך, שעברנו
את המבחן המסריח הזה במתמטיקה וכולם הביאו את הדפים עם ההכנות
והתרגילים כדי לשרוף אותם באותו יום.
הערב הגיע וכולם כבר היו שם עידן, נאור,דן, יובל, ענת, נטע, טל
ובקיצור כל הח'ברה שלי שהכרתי, כל כך טוב ואהבתי כל כך ובינהם
היה החבר של טל,  שאותו היא אהבה הכי מכולם, קראו לו עומר והוא
היה פשוט מדהים, היה לו שיער שחור ועיניים כחולות. הם ביחד
המון זמן אני כבר לא זוכרת כמה,אבל אני זוכרת..." ואז היא עצרה
לשניה נאנחה ואמרה:
"אני זוכרת עד כמה היא אהבה אותו, כמה היא רצתה להיות איתו כל
הזמן.אני היא חושבת שהיא יכלה להרגיש עד כמה כולנו קינאנו בה
על זה שהיא הצליחה להשיג מישהו כמוהו, זה לא שהיא לא אהבה
אותנו, וזה לא שאנחנו לא אהבנו אותה, פשוט קינאנו בה על זה
שהיא השיגה אותו..."
דנה זרקה עוד אבן לאש ואמרה "שלוש כוכבים בשמים, יאללה להדליק,
זה מה שצעק יוני המשוגע הזה. אף אחד לא בדיוק חגג את ל"ג
בעומר, בגלל שזה חג דתי אלא בגלל שזה חג של כיף, אבל בכל זאת
תמיד היינו מחכים לשלושה כוכבים,ואז שמנו לב שאין בירות בכלל,
ועומר נידב אותו ואת טל לנסוע לקנות כמה בירות הם נסעו
לסופרמרקט הגדול שהיה במרחק של כמה רחובות משם... בדרך חזרה
עומר שתה קצת  לפני שהתחיל לנהוג בחזרה..."
ואז היא התחילה לבכות "אני לעולם לא אשכח את הקול הזה, הקול של
המתכת נמעכת ושל הצעקות של טל ועומר. אני לא אשכח שאני הייתי
הראשונה שרצה לשם וראתה את החברה הכי טובה שלי שפוכה על הכביש
מלאה בדם. עומר היה קצת מסטול וסטה מהנתיב שלו ונתקע בחלק
האחורי של איזה סמיטריילר שעבר שם במקרה.."
הדמעות של דנה כיסו את פניה, ואני הרגשתי דימעה אחת שפרצה
החוצה גם מהעין שלי ואז התקרבתי אליה, וחיבקתי אותה חזק והיא
השיבה שלי בחיבוק גדול, באותו הרגע כאלו בצורה מתוכננת, הרפנו
אחד מהשנייה והסתכלנו אחד לשני בעיניים, התקרבנו אחד לשני כדי
להתנשק ורגע לפני שנישקתי אותה, הכל נעשה לי שחור, והרגעתי כאב
ראש ענק, וכשפתחתי את העיניים, ראיתי את עצמי שוכב בבית חולים,
ואת גיא ויוני יושבים על 2 כסאות לידי,
"היי חברה, מה קורה פה? מה אני עושה פה?".
" טוב שקמת, מר ערן".
"איך הגעתי לפה בכלל?" שאלתי אותם מהר.
"אז ככה" פתח גיא את דבריו "אנחנו נהנו לנו מ"ההנאות של
החיים", ואתה ישבת ליד האש ונרדמת על השמיכה, ושאפת המון המון
עשן, וכשבאנו להעיר אותך ראינו שאתה מעולף אז הבאנו אותך לפה
מהר.."
"תודה, חברה". רציתי לשאול אותם מה עם דנה, אבל משהו עצר אותי
ובסוף לא שאלתי רק שמחתי שאני זוכר את הכתובת, אהרונוביץ 40/3
חייכתי לעצמי.
אחרי יומיים של אישפוז חזרתי הביתה, והדבר הראשון שעשיתי אחרי
שהתקלחתי והורדתי את כל הריח של בית החולים היה לצאת מהבית
לכיוון הבית של דנה, אהרונוביץ 40/3. הגעתי לשם אחרי חצי שעה
בערך,על הדלת היה כתוב "משפחת שדה". לא זכרתי אם היא אמרה לי
את שם המשפחה, אבל החלטתי ללכת על זה ודפקתי בדלת.
אשה נחמדה כבת 40+ פתחה לי את הדלת.
"שלום דנה בבית?" שאלתי בנימוס.
היא נראתה כאילו היא עומדת להתעלף, והלכה לשבת מיד בסלון שהיה
די מרווח ומטופח.
"דנה נמצאת?" שאלתי שוב והאישה שהנחתי שהיא אמא של דנה ענתה
לי...
"דנה לא בבית כבר 3שלוש שנים."
"יש מקום כל שהוא שאני יכול למצוא אותה?"
אמה של דנה הסתכלה בי והניעה את הראש כלפי התקרה ונאנחה. היא
לא הכירה אותי מעולם, ולכן הניחה שאני לא יודע מה קרה לדנה ואז
היא התחילה לספר כשדמעות החלו להציף את עינייה "דנה נהרגה
בתאונת דרכים בל"ג בעומר לפני 3 שנים היא והחבר שלה קפצו לסופר
לקנות משהו, והחבר שלה שתה לפני שהוא נהג בחזרה..."
ואז הדמעות כבר חנקו את גרונה והיא בקושי דיברה.
"הם נכנסו במשאית, ודנה שלי נהרגה במקום..."
לא האמנתי למה שאני שומע, הרי ראיתי אותה לפני כמה ימים
במדורה איתי.
אמא של דנה ליוותה אותי לחדר של דנה, שעכשיו הוא חדר הנצחה
לדנה שלפעמים החברים באים, נפגשים ונזכרים. החדר היה מלא
בתמונות שלה ותמונה אחת תפסה אותי.בתמונה הזאת היא נראתה בדיוק
כמו באותו ערב שראיתי אותה.שאלתי את אמה מתי זה צולם והיא אמרה
שזה צולם ביום לפני שהיא נהרגה.
הרגשתי את הדמעות מטפסות, אבל החזקתי אותן בפנים.
ביקשתי את התמונה ואמה הסכימה לתת לי אותה,ואז הבנתי.
יצאתי מהבית וסגרתי את הדלת אחרי, ואז הדמעות פרצו החוצה,
ירדתי במעלית ובדרך הביתה הייתי עם דמעות בעיניים, מביט בתמונה
של דנה מזמם את WISH YOU WHERE HERE של פינק פלוייד והפעם
מקדיש אותו לדנה.