(מיומנו של חייל ממורמר)

"אתה לא מופיע  במחשב..."
היום הראשון שלי בבסיס החדש הלך בדיוק כמו שציפיתי. שנאתי כל
רגע ממנו.

חוסר ההיגיון המוחלט, והאדישות הצרופה, שהן מנת חלקם של רבים
מהמשרתים בצה"ל בן ימינו, השפיעו עליי בצורה קשה. מיום ליום
נהיה קשה יותר לקום בבוקר וללכת לצבא, והשירות הצבאי השמיד
בשיטתיות את חלקיקי השפיות היקרים ששנותיי בבית הספר הותירו
לי. כשלבסוף נואשתי, החלטתי לעשות מעשה קיצוני - לנסות את צה"ל
בעתיד. הייתי מסופק אם אפילו בעוד מאה שנים, יהיו החיים בצה"ל
נסבלים יותר, אך בייאושי, החלטתי לקחת את הסיכון. כך, מצויד
בטופס העברה צבאי סטנדרטי, ובמכונת זמן שמצאתי בזמן ניקיון
המחסן בביתי, הגעתי לתחנת החלל שאול מופז - בסיס צה"ל בשנה
2124.
 
יומי התחיל כמובן, מול פקידת הרישום של הבסיס, שטענה, שעל פי
המסוף הממוחשב שמולה, אני לא קיים. היות והמחשב אמר שאני לא
קיים, העובדה שעמדתי, נושם ומדבר - בו זמנית, ממש מולה, לא
הרשימה אותה.
בתחילה ניסיתי לשכנע אותה שאני אכן קיים, אבל זה לא ממש עבד.
אחר כך ניפנפתי בצו ההצבה שלי, במחשבה שאולי אין לה כבוד
לאנשים, אבל בתור פקידה בצבא חייב להיות לה כבוד לניירות עם
סמלים מגוחכים, וחותמות בולטות עליהם. גם זה לא עזר.
אי אפשר להאשים אותה, הרהרתי לעצמי. הרי היא רק פקידה. בורג
קטן במערכת. אחרי עוד כמה דקות של שיחה, שיניתי את דעתי. ברור
שאפשר להאשים אותה. "אני מאשים אותך!" זה יראה לה, חשבתי.
בתגובה, היא קמה והלכה, בעוד שהיא ממלמלת משהו על המפקד שלה,
ומשפט. חיכיתי שתחזור, ובינתיים שוחחתי עם רונן, שישב לידי
במעבורת בדרך לפה. רונן הוצב בתחילת שירותו על כדור הארץ, אבל
הוציא פטור משמש, בשביל להתחמק משמירות בבסיס הקודם שלו. אחרי
שהוא עשה זאת, המפקדים שלו החליטו ללמד אותו לקח והציבו אותו
מחדש לתחנת חלל. "האור שם מלאכותי לגמרי," הם הסבירו לו
וגיחכו. הוא לא נראה מוטרד בכלל מכל העניין. "הם לא יודעים עם
מי הם מתעסקים," רונן חזר על משפט ההיכר שלו. לי לא  היה נראה
שממש היה אכפת להם עם מי הם מתעסקים, אבל את האבחנה הזו שמרתי
לעצמי.
לאחר זמן קצר הגיע קצין הרישום, ולאחר שהבהרתי לו  את מצבי
הייחודי, הורשה לי להמשיך ולנוע לשאר חלקי הבסיס.

ראשית, אחוז ציפייה לצפות בפעילותה של מערכת הבריאות בצה"ל
העתידני, שמתי פעמיי לכיוון המרפאה. מיד אחרי שיצאתי
מהשירותים.
הופתעתי לגלות, כשהגעתי לשם, רק שני חיילים מחכים בתור.
הופתעתי עוד יותר לגלות, שאף אחד מהם לא היה עצבני או לחוץ.
במהרה הגיעה אחראית המרפאה, שהסבירה לי את העניין. מסתבר שהצבא
ביצע הערכה מחדש של שירותי הרפואה בצבא, וקיצץ חלק שלדעתו היה
מיותר בהם - הרופאים. ועדה רשמית של צה"ל הגישה דו"ח
שבמסקנותיו נרשם, כי החיילים החולים לא מקבלים טיפול מתאים,
והחיילים היחידים שמקבלים ימי מחלה (גימלים) מתחזים בכל אופן.
על פי השיטה החדשה, אם כן, החיילים המגיעים למרפאה, מחולקים
לשניים - אלה שבאמת חולים, ואלה שמתחזים. אלה שמתחזים, ורק
מעוניינים בקבלת ימי חופש נכנסים לחדר, שם הם מקבלים ניקוד
ממכונה אוטומטית, על בסיס משחק, השקעה, וכושר שכנוע. ע"פ הציון
המשוקלל מחליטה המכונה כמה גימלים לתת להם. החיילים החולים
מקבלים אקמול.
לדברי האחראית, התהליך קצר מאוד, החלטי, ו"הרבה יותר הגיוני
מהשיטה הקודמת". אני לא יכול להתווכח עם זה.

בהמשך שיטוטיי בתחנה, נתקלתי בתופעה עתידנית מעניינת. מספר
פעמים שמתי לב לחיילים שמקללים מעין רובוטים קטנים ברחבי
התחנה. שוחחתי עם אחד החיילים, והוא הסביר לי שהרובוטים הקטנים
הם משמעומטים. המשמעומטים החליפו את נגדי המשמעת של צה"ל,
ומחלקים תלונות לחיילים על עבירות משמעת שונות. חייל זה,
לדוגמה, זכה לתלונה על כך שהסתובב עם חליפת חלל בתוך התחנה.
ע"פ פקודות הצבא, תנועה בחליפות חלל מותרת אך ורק... בחלל.
למעשה, לפי לשון הפקודה צריכים החיילים לצאת אל מחוץ לתחנה,
ורק אז לשים את החליפה. בכל מקרה, לכל רובוט כזה מעבד קטן
בראשו אשר צורתו דומה לכומתה - לדברי מהנדסיו של הרובוט, דבר
זה הוא צירוף מקרים ותו לא. תפעולם של הרובוטים  פשוט, זול
מאוד, וחסך לצבא כסף רב. התעניינתי אם כך מדוע לא מציבים את
הרובוטים הקטנים בכל התחנה, במקום שיתזזו ממקום למקום. לשאלה
זו נעניתי, שאם היו הרובוטים מוצבים בכל מקום, חיילים היו
יודעים שאין להם סיכוי לבצע עבירות משמעת מבלי להיתפס, ולא היה
נשאר אף אחד לתת לו תלונות. הגיוני... בערך.

אחד החלקים המרכזיים של כל בסיס צבאי הוא כמובן, הש.ג. הש.ג
(שומר גדר), נקרא למעשה, על שם היושב בו - ולמרות שגדרות אין
על תחנת חלל, ולתחנה יותר מכניסה אחת, נשמר השם העתיק.  אני
מגיע לש.ג בדיוק בזמן חילופי המשמרות. בזמן שבשער, היו שני
השומרים שקועים במשחק הולו-סוליטייר-אקסטרים, על המחשב שנועד
לבצע את הבדיקה לאנשים הנכנסים, תידרך קצין תורן להוט את
מחליפיהם. "וואקף וולא אנא בטוחק,"חזרו השניים באדישות מתואמת
אחרי הקצין התורן, על המשפט שמשמעותו בערבית, "עצור או שאני
יורה", אשר מהווה חלק מנוהל התגובה הצהלי כלפי דמויות חשודות.
עקב השפעות הגלובליזציה במאה השנים האחרונות, מסביר לי אחד
השומרים, השפות היחידות שנמצאות עוד בשימוש הן עברית אנגלית
וסינית. ביו כל מדינות ערב וישראל שוכנים יחסי שלום, והשפה
הערבית נמצאת בשימוש אך ורק בשבט פרימיטיבי קטן של פציפיסטים
החיים ברכס הרים שומם במזרח טימור, ואוכלים רק אשכוליות. עם
זאת, לא ראו בצה"ל לנכון לשנות את הנוהל, מכיוון שכמו שציין
בלהט הקצין התורן, "אי אפשר לדעת מתי אוכלי האשכוליות האלה
יחליטו להתקיף".  
כל אחד מהשומרים אוחז במקל מתכת דק וקצר, שהוא למעשה רובה
לייזר, עם עשר רמות ירי. אחד מהם ננזף על ידי הקצין על כך
שהניצרה שלו מכוונת למצב "מת לגמרי, וגם לא ישאר שום דבר
לנקות", ולא ל"פציעה קשה וממושכת, עם תקופת החלמה בבית
החולים", כפי שמחייבות הפקודות. הקצין התורן ממשיך ונטפל לאותו
חייל, "יש לך קולה במימיות?" זו הנקודה המתאימה לציין, כי החוק
המחייב חיילים לשמור עם מימיות מלאות במים שונה, ובעתיד חייב
כל חייל לשאת עליו שתי מימיות מלאות בקולה, או לחילופין -
ארבע פחיות. שוחחתי מעט עם שני השומרים, תחילה על האפשרות
שיבוטלו הנסיעות חינם במעבורות לחיילים, ואחר כך על השירות
בתחנת חלל מרוחקת מהבית.  בסופו של דבר גיליתי, כי למרות כל
ההתפתחויות הטכנולוגיות במאה השנים האחרונות, עדיין די משעמם
לשמור.

העיסוק המרכזי של חיילים רבים במהלך שירותם בצבא, הוא ספירת
הזמן שעבר מתחילת שירותם (פז"ם) והזמן שנותר להם לשרת בצבא.
הכנת לוחות פז"ם, טבלאות ייאוש ואביזרים דומים, היא דבר
שבשגרה, וכל חייל יודע כי הזמן עצמו בשירות הצבאי, שונה
בתכליתו מהזמן הרגיל.
אחד השיפורים הגדולים ביותר שביצע צה"ל, הוא דווקא בתחום זה.
בעתיד, מוקדשים משאבים רבים לחקר הזמן, כפי שהוא במהלך השירות
הצבאי. במימון האגודה למען החייל, הוקמו מעבדות שונות, בהן
עובדים חיילים ומדענים בהתנדבות, לחקר הפז"ם, והשפעות השירות
הצבאי על קו הזמן. בתחנה קיימות שתי מעבדות כאלו.
חיילים עוד יותר רבים, בעיקר כאשר הם ניצבים מול האמת הבלתי
נמנעת של כמות הזמן שנשארה להם לשירות, מנסים לעודד את עצמם
בעזרת מניפולציות שונות של הפז"ם - הורדת סופי שבוע, ימי מחלה
עתידיים, חגים וכו'. את המניפולציות האלו, לקחו המעבדות לרמות
אחרת. בעוד שפעם החיילים היו יכולים רק לצפות במספר השניות
שנותרו לשירותם הצבאי, להיאנח, ולחלום  על קיצור שירות, כיום
יכולים חיילים לראות את שירותם הצבאי כפי שהוא נצפה על-ידי
בנאדם הטס בחללית במהירות האור. כמו כן, במתקן מיוחד שממוקם
באחת המעבדות, חייל יכול לצפות בדגם תשע-ממדי של היקום, בו
הזמן שונה, והפז"ם קצר יותר.

"...כן, יש לי חבר שמשרת בחצי הכדור הדרומי."
"של כדור הארץ?"
"בטח."
"ג'ובניק."
שני חיילים חלפו על פניי במסדרון. טוב לדעת, שגם בעתיד ממשיכים
חיילים להשוות את מיקום הבסיס שלהם, לזה של חבריהם, עם המטרה
הברורה של לגרום לעצמם להרגיש רע יותר. אפילו אם קנה המידה קצת
השתנה.

משהו חסר פה, אני חושב לעצמי. הרי בכל בסיס נמצאת אותה דמות
מיתולוגית, שתפקידה למרר את חיי החיילים ו... זהו, פחות או
יותר. אך זמן רב לא עובר, והנה אני נתקל ברס"ר הבסיס, חבוש
כומתה בצבע ורוד זוהר עם נצנצים. החייל הכללי, סוף סוף, קיבל
כומתה משלו. יחסם של החיילים כלפי הרס"ר, הוא לא רק הפחד
והשנאה הרגילים... הם מתייחסים אליו כאילו מעולם ראו מישהו
דומה לו. ואכן, כך מתברר לי, זהו המצב. עם חלוף השנים התפתחה
האנושות, ונעשתה יותר מתקדמת ומתוחכמת. והרס"רים באשר הם,
נותרו עומדים במקום. אנשים אלה נחשבים לפראיים, ומסוכנים
ביותר, אבל לאף אחד אין אומץ להפסיק להם את הקבע. על כן, חוקקו
חוקים מאוד קפדניים בנוגע לרס"רים. למעשה, הימצאותם של אנשים
אלה מותרת אך ורק בתחנות חלל, והם אינם מורשים להיכנס לתחום
כדור הארץ. לאחר כמה שניות אני מבין שהוא מסתכל עליי. הוא סימן
אותי. טוב נו, מה כבר הוא יכול לעשות?
"איפה הדיסקית שלך," הראיתי לו את הדיסקית.
"חוגר יש לך?" היה לי.
"תראה לי פס," שלפתי את הפס בתנועת ניצחון. אם היה בודק, היה
מוצא שתוקף הפס פג עוד לפני שהוא נולד. למזלי הוא לא בדק.
"צחצחת נעליים?" הנעליים שלי היו מבריקות. לא היה לו כלום
עליי.
"צחצחת שיניים?!" אני חייב להגיד ששמעתי הרבה דברים מוזרים
במהלך שירותי הצבאי, אבל זה הפתיע אפילו אותי. בדרך כלל אני
מצחצח, אבל מיהרתי בבוקר ושכחתי... באמת.
עבירה זו זיכתה אותי במספר שעות של עבודות רס"ר. לא נורא - אלה
עבודות רס"ר כבר יכולות להיות בתחנת חלל?
"קח את החליפה הזאת, וצא החוצה לנקות."

אמנם תמיד חלמתי לרחף בחלל, אבל לא תיארתי לעצמי שכשזה סוף סוף
יקרה, אני אחזיק בידי שק ויעה, ואאסוף חלקיקי אבק
מיקרוסקופיים.
"צא החוצה, וכשאני חוזר אני רוצה לראות את החלל מסביב לתחנה
מבריק!" אמר לי הרס"ר, שנייה  לפני שדחף אותי החוצה לנקות אבק.
מי אני שאתווכח?
העולם הוא לא מקום הוגן, הרהרתי לעצמי, בעודי מרחף מחוץ לתחנה.
אבל טכנית, אני לא בעולם... רק מקיף אותו. אני אצטרך לבדוק את
הנושא.
כך, נותר לי רק להמשיך לנקות, מחוץ לתחנה, בתוך חליפת החלל
הצבאית המחניקה. חליפות חלל בירוק זית... מה הם חשבו לעצמם?

חזרתי פנימה שעתיים מאוחר יותר, עם דעה קצת פחות רומנטית על
תנאי העבודה של אסרונאוטים, ושפשופים במקומות שכנראה לא ראוי
להעלותם על הנייר (הווירטואלי). נקודת השקפתה של האפסנאות על
פריטי לבוש צהליים, נותרה כשהייתה - מידה אחת מתאימה לכולם.

החוויה הזו הבהירה לי שהעתיד הוא לא בשבילי. חוץ מזה, עקב חוסר
הבנה בדרגות השונות שהוחלו בעתיד, לא הצדעתי למפקד הבסיס,
שדרגות אלוף המשנה שלו סומלו ע"י נדנדה, שעליה ישב כלב ים עם
רטייה, ואכל חצי מנה פלאפל. הוסבר לי, שהרבה היסטוריה וחשיבות
יש מאחורי הדרגה, ולא הייתה כוונה להישאר ולברר מה העונש על
העבירה שביצעתי.

לקחתי את חפציי, והתחלתי עוזב את העתיד, במהירות האפשרית.
בעודי רץ במסדרון, לעבר מכונת הזמם שלי, נתקלתי ברונן,
מהמעבורת. הוא ניפנף בתדפיס ממחשב המרפאה, וחייך חיוך רחב.
"הוצאתי פטור מאור מלאכותי!" הוא צעק אליי באושר, "אמרתי לך
שהם לא יודעים עם מי הם מתעסקים."