את כל כך חיה, עומדת כאן מולי,
שאני עוקב בעיניים מרותקות אחר כל תנועה שלך.
ועם כל תנועה כזו- אני שוקע עמוק ועמוק יותר
אל תוך הבור הזה שחפרתי לעצמי.
אני כמעט יכול לראות אותם-
את כנפי המלאך שלך, ואת האור האלוהי הזה-
שאת מקרינה ומאירה דרכו את כל מה שמבטך נופל עליו.
הרוך והיופי האלוהי הזה כל כך חזקים-
שהם גוברים עלי...
ובאותה מידה שאת כל כך חיה עכשיו מולי,
אני מתמוטט ומת כאן עכשיו- למולך.
אני משתחרר מהכל ונותן לך לשאת אותי על כנפייך.
נדמה כאילו מנגינה רכה מתנגנת ברקע,
ובחופשיות וקלילות אנו נסחפים יחד איתה.
ואז, אני מרגיש שאני נופל- עמוק יותר ועמוק יותר,
ולרגע נדמה שהנפילה תמשך לנצח,
ושלעולם לא אפגוש את הקרקעית.
אך זו אשלייה בלבד, וכעבור כמה רגעים-
חושך.
איני רואה כלום.
וזה הסימן שלי שכבר הלכת-
ולקחת איתך את יופייך, ואת האור המסנוור,
והותרת אותי כאן לבד, בבור של עצמי,
בחושך.